פסק-דין בתיק א 4775/98

כללי

1.         התובע 1 (להלן: אברהם) ואחיו יעקב הראל (להלן: יעקב) זכאים להרשם כבעלים של חנות אחת מתוך שלוש חנויות שנבנו בבניין שהקימה חברת בני אליהו חברה הנדסית לעבודות בניין ופיתוח בע"מ (להלן: חנות התובעים והחברה בהתאמה). הנתבע 1 (להלן: אלון) רכש את החנות האמצעית (להלן: חנות הנתבע). לטענת התובעים השתלט אלון על חלק מחנותם. על כן הגישו את שתי התובענות דנן, שהדיון בהן אוחד.

בת"א 4775/98 נתבעים דמי-שימוש ראויים בגין השימוש שעשה אלון בשטח האמור. בת"א 4779/98 נתבע סילוק-יד ממנו.

            לבקשת חברת אפעל מתכות בע"מ (להלן: חברת אפעל), אחת מנושיה של החברה, מונה עו"ד גרי אביבי, התובע 2, לכונס נכסים של חנות התובעים. במסגרת פעולתו למימושה התברר לתובעים, לתדהמתם, שבזמן שזו עמדה שוממה לאחר פטירת אבי המשפחה אליהו חונדיאשווילי ז"ל (להלן: אליהו), השתלט אלון על חלק ממנה, חסם את המעבר לחנות התובעים, פתח מעבר לחנותו והחל להשתמש בה לצרכיו.

            טענת אלון הנה, בתמצית, כי רכש שטח זה מהחברה ועל כן אין לתובעים זכות כלשהי עליו.

העובדות

2.         החברה נוסדה על ידי אליהו ובניו יעקב, חונדיאשווילי יצחק ואברהם. החברה בנתה בניין במקרקעין הידועים כחלקה 48 בגוש 11018 המצוי ברחוב העצמאות 29 בקרית אתא (להלן: הבניין). עד שנת 1987, מועד בו העביר אברהם את מניותיו בחברה לאחיו, היו כל הארבעה בעלי מניות בה.

3.         בקומת הקרקע של הבניין הוקמו, זו לצד זו, שלוש חנויות. בהתאם לחוזה מיום 29.7.86 (נספח ג' לתצהיר נ/3) נמכרה החנות האמצעית לאלון, אשר לימים העביר את זכויותיו בכל רכושו, לרבות החנות, לרעייתו לשעבר הנתבעת 2 (להלן: חווה). בשנת 1993 נרשמה לזכות אלון הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. הבניין טרם נרשם כבית משותף וזכויות הבעלות של אלון (כמו גם של יתר בעלי הזכויות) עדיין לא נרשמו. להשלמת התמונה יצוין, כי על חנותו של אלון נרשם משכון לטובת אחד הבנקים, שמומש לאחר שנדחו טענות חווה בדבר בעלותה על נכסיו של  אלון. 

4.         עוד בזמן פעילותה של החברה רכשו ממנה אליהו ויעקב את חנות התובעים, הגובלת כאמור, בחנות הנתבע. זכויותיהם לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין וגם לא נרשמה הערת אזהרה לטובתם.

ביום 14.8.98 הלך אליהו לבית עולמו. ביום 12.5.02 ניתן צו ירושה לפיו ירשו יעקב ואברהם את זכויותיו בחנות. לפיכך, אברהם הנו כיום הבעלים של 5/12 חלקים של חנות התובעים מכח ירושה ואילו יעקב הנו בעל זכויות של 7/12 חלקים ממנה מחציתן מכח מכר ומחציתן מכח ירושה.

5.         החברה נקלעה לקשיים ונותרה חייבת כספים לספקים, ביניהם לחברת אפעל, אשר הגישה תובענה כספית נגד החברה וככל הנראה גם נגד יעקב וזכתה בדין. במסגרת הליכי הוצאה לפועל בתיק 02-02313-95-9אשר נפתח לביצוע פסק הדין, מונה כאמור עו"ד גרי אביבי (התובע 2) לכונס נכסים על נכסי יעקב, ביניהן חנות התובעים. כפי שנמסר לבית המשפט נתן אברהם את הסכמתו למכירת חלקו. הסכמה זו חורגת מהמחלוקת דנן, וממילא אינה טעונה הכרעה, שהרי גם אברהם תובע בהליכים דנן.

6.         לפי חוזה מיום 30.1.87 נכרת חוזה בין החברה לבין אליהו ויעקב לפיו רכשו את חנות התובעים. שלוש החנויות מצויות בקומת הקרקע של הבניין וחזיתן לכביש. בכל אחת מהחנויות קיים שטח רצפה וגלריה פנימית אליה עולים דרך מדרגות פנימיות המצויות בחנויות. מאחורי שלוש החנויות, בגובה מפלס הגלריה הפנימית, קיימת קומת ביניים המהווה חלל בשטח של כ- 80 מ"ר שהגישה אליו היתה, לטענת התובעים, אך ורק מתוך חנותם ובפתח שהיה קיים לכיוון חנות התובעים התקינו דלת מסוג פלדלת. חלל זה הנו שטח המריבה, כונה על ידי הצדדים "הגלריה", וכך יכונה גם בהמשך.

7.         אלון רכש את החנות האמצעית לפי חוזה מיום 29.7.86. לגרסתו ביום 29.10.87 רכש מהחברה את הגלריה תמורת 6,000 דולר ועוד מוצרי חשמל בשווי 3,500 ש"ח, שעה שהיתה רק חלל ריק, ללא ריצוף, ללא חלונות ולא היתה מחוברת למערכת החשמל (ראה סעיף 6 לתצהיר נ/3). לדבריו, לאחר הרכישה השלים את הבנייה, פתח פתח לכיוון חנותו והחל להשתמש בה לצרכיו. לגרסתו, לא היה פתח מעבר לכיוון חנות התובעים.

הגלריה

8.         מי מהצדדים לא הציג היתר הבנייה או תשריט של הבניין ובו הגלריה. בנסיבות אין לכך חשיבות שכן אין הצדדים חלוקים על מיקומה ושטחה. אין גם חולק, כי הגלריה לא היוותה חלק מחנות הנתבע לפי החוזה מיום 29.7.86 וכי זו היתה  רכוש החברה (כטענת אלון) או של שניים מבעלי מניותיה (אליהו ויעקב) והיוותה חלק מחנות התובעים (כטענת התובעים).

9.         מכאן, שהנטל להוכיח את רכישת הגלריה מוטל על אלון בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. לעניין זה אין נפקא מינה אם נכונה טענתו לפיה  עסקת המכירה מהחברה לאליהו ויעקב היתה בלתי חוקית ונועדה להבריח נכסים מנושיה כך שהחוזה שנכרת כביכול הנו למראית עין, שהרי די לו לאלון להוכיח את רכישת הגלריה מהחברה כדי שהתובענה נגדו תדחה. לעומת זאת, אם לא יוכיח אלון כי רכש את הגלריה מהחברה, אזי אין לו זכות להחזיק בה, בין אם הבעלות הנה של התובעים ובין אם של החברה.

למותר לציין בהקשר לכך, כי החוב בגינו מונה עו"ד אביבי לכונס הנו חוב של החברה, שהושת על יעקב בין במסגרת חיוב אישי לחובות החברה או בין משום שהנושה - חברת אפעל - השתמש בזכות העקיבה אחר נכסי החברה, כך שאם אמנם היה החוזה בין החברה לבין אליהו ויעקב למראית עין אשר נועד להברחת נכסים הרי בפועל לא הושגה מטרה זו.

ההכרעה בשאלת בעלות הגלריה בהליך דנן תהא מכח הסמכות הנגררת לפי סעיף 76 ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984.

11.        לגרסת אלון, בדין סיפח את הגלריה לחנותו שכן רכש אותה בשנת 1987 בהתאם לחוזה בכתב, בתום לב ובתמורה ולאחר מכן השלים את בנייתה באמצעות עובדים שהוזמנו על ידו. אלון צירף לתצהירו מסמך המתיימר להיות העתק מחוזה הרכישה (נספח ג' לתצהיר נ/3) וכן העתק מאומת למקור של אותו חוזה (נספח ה' לתצהיר). האימות במקור נעשה לכאורה על ידי עורך-דין גזאוי עומר, שלא התייצב על אף שהוזמן לדיון שנקבע. כן הגיש כראיה קבלה מקורית על תשלום תמורת הגלריה.

לפי גרסתו אירעה שריפה בחנותו ולכן מסמכים רבים ניזוקו ומה שהציג הם מסמכים שהצליח לאתר בין שרידי השריפה.

12.        טענת התובעים הנה כי הגלריה מהווה חלק מחנותם, כי לא נעשתה עסקת מכירה נפרדת כך שהן החוזה והן הקבלה שהציג אלון, מזויפים.