פסק-דין בתיק א 47590/05

זוהי תביעה בגין נזק שנגרם למכונית בתאונה עם אופנוע. עד התביעה סיפר שנסע מצומת מורשה מזרחה, בנתיב שלשמאלו, נתיב המוביל לבית העלמין. לפתע חש מכה מאחור והבחין במראה באופנוע "עושה סלטות" ועף עם נהגו לשוליים מימין.  נהג האופנוע, הוא הנתבע 1, סיפר  שנסע אחרי הגשר שמעל לצומת מורשה לכיוון מזרח בנתיב הימני ביותר. מרחק ניכר לפניו נסעה מכונית. הוא נסע במהירות של 90 קמ"ש והבחין בשיירה של מכוניות הנוסעות בנתיב ההשתלבות שמימין במהירות של 30 - 40 קמ"ש. הוא הבחין במכוניתו של עד  התביעה כשזו היתה במרחק 50 - 100 מטר ממנו והיא הפתיעה אותו בסטיה לתוך נתיב נסיעתו. הבדלי המהירויות והמרחק הקטן ביניהם חייבו אותו לתגובת חרום: הוא בלם, וסטה בחריפות ימינה, בניסיון לחמוק מהמכונית, אבל נתקל בפגוש האחורי שלה. לאחר הפגיעה המשיכו הנתבע 1 והאופנוע בתנועה ימינה אל הגדר שבשולי הדרך.  הנתבע 1 הסביר  כי המרחק  בינו לבין מכוניתו של עד התביעה היה גדול דיו כדי לאפשר לו ללחוץ על דוושת הבלם וגם הספיק לתהליך הבלימה להתרחש - ולדבריו השאיר האופנוע סימני בלימה על הכביש. הוא העריך את המרחק שהיה בין האופנוע למכונית בעת שזו חדרה לנתיב נסיעתו  ב - 40 מטר.

סימני הנזק בפגוש האחורי של מכונית התובעת מלמד על פגיעה שהתרחשה תוך סטיה חדה ימינה. אם היה המרחק בין האופנוע למכונית בעת שזו חדרה לנתיב הנסיעה 40 מ', אמור היה האופנוע לחמוק מימין המכונית ללא קושי ודי היה לשם כך בהטיה קלה של כידון האופנוע. זווית הפגיעה מלמד על אירוע ממן אחר לגמרי.

אנסה לנתח את האירוע לפי המספרים שציין הנתבע 1: אם אכן התנהלו המכוניות בנתיב ההשתלבות במהירות 30 - 40 קמ"ש ומכונית התובעת עברה לנתיב שבו נסע האופנוע היא עשתה כן על מנת להאיץ - העיד הנתבע 1 שהמכונית שנסעה לפניו היתה רחוקה למדי. ברגע חדירת מכונית התובעת  היה המרחק בינה לבין האופנוע 40 מ'. אחרי שניה התקדם האופנוע 25 מ' (במהירות 90 קמ"ש), אך באותה שניה התקדמה גם המכונית 10 - 15 מטרים לפחות (הרי היא במגמת האצה).  מכאן שהמרחק ביניהן עדיין היה אחרי שניה 25 - 30 מ'. בשלב זה מתחיל האופנוע להאיט - והמכונית ממשיכה להאיץ. במהלך השניה הבאה, יתקדם האופנוע הרבה פחות מ - 25 מטרים (הרי הוא בולם) אך המכונית תתרחק ביותר מ - 15 מטרים (הרי היא מאיצה). יוצא, שלפי המספרים שציין הנתבע 1 לא היו המכונית והאופנוע אמורים להתנגש כלל... ברור שהמספרים שציין הנתבע אינם מדויקים והם אינם יותר מהערכה - ובכל זאת, אלה הם הנתונים שהוא סיפק ואין בידי ראיה טובה יותר. מן הראוי לציין שהאמון שניתן לתת בנתונים אלה מוגבל למדי. ברור שהנתבע אינו מקפיד על אמירת האמת.  למשל, כשנשאל מדוע לא  הגיש תביעה לפיצוי על נזק של אלפי שקלים שנגרם לו עקב אובדן האופנוע שלו, הוא השיב שלא  היה מודע לאפשרות לתבוע בגין נזק לרכוש. זו תשובה לא סבירה שאינה מעוררת אמון.

בנסיבות אלה חיפשתי הסבר חלופי להתרחשות התאונה. הסבר זה מצוי בגרסת עד התביעה. הוא נסע במהירות 90 קמ"ש והנתבע 1 אשר ביצע תמרון אי שם משמאלו במהירות גבוהה מאוד, איבד את השליטה על האופנוע, פגע בו והמשיך בתנועה מהירה אל השוליים מימין.  עד התביעה לא ראה את התמרון אלא שמע עליו מעדה אחרת, שלא הגיעה לתת עדות ולכן התעלמתי מגרסתה. בכל זאת, זה ההסבר שסיפק בהודעותיו הסמוכות לתאונה - הודעה למשטרה ולחברת הביטוח שמלמדות על מה שהיתה הגרסה הספונטנית שלו לתאונה.

סוף דבר: הנתבע 1  פגע מאחור עם אופנועו במכוניתו של עד התביעה. ההסבר שנתן הנתבע 1 לתאונה לא זכה באמוני. לפיכך אני מקבל את התביעה.

 באשר לנזק: חוות דעת השמאי מטעם הנתבעים  ייחסה למכונית התובעת ירידת ערך של 10% בגין היותה מכונית ליסינג, הפחתה גדולה מזו שלה טען השמאי מטעם התובעת. נראה לי שניסיון החיים תומך בחוות-דעת זו.  שרידי המכונית נמכרו תמורת  29,455ש"ח. ערכה המקורי  לאחר ההפחתות הועמד על 63,206ש"ח. מכאן שהתאונה גרמה לתובעת נזק שהסתכם ב - 33,751 ש"ח. בתוספת עלות הגרירה ושכ"ט השמאי מגיע הנזק לסך 34,851 ש"ח. התובעת טענה גם שנאלצה להשבית את המכונית לחמישה ימים שבגינם איבדה דמי השכרה אפשריים. הנזק במכונית חייב את מכירת שרידיה ולא ברור באיזו השבתה זמנית מדובר.

לפיכך אני מקבל את התביעה, מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 34,851ש"ח הנושא הפרשי הצמדה כדין מיום  20.3.05 ועד  התשלום המלא  בפועל וכן שכ"ט עוד בסך 10% בתוספת מע"מ, האגרה ששולמה ושכר  העד  שנפסק.

המזכירות תשלח העתק  פסק הדין  לצדדים בדואר.

ניתן היום כ"ג בכסלו, תשס"ז (14 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.