פסק-דין בתיק א 46123/03

פסק דין (בשאלת האחריות)

מבוא

1.         בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, אברהם סדוי (להלן: "התובע"), על פי הנטען, עת הותקף - ביום 27.6.01- על ידי בוזיקשווילי (בקר) איציק (להלן: "הנתבע"), נהג מונית, תוך כדי עבודתו של התובע כמפנה אשפה אצל הנתבעת 2 - היא עיריית תל אביב (להלן: "הנתבעת", או: "העירייה").

            הדיון פוצל, ושאלת האחריות התבררה תחילה.

אחריות הנתבע

2.         בגין אירוע התקיפה מיום 27.6.01 (להלן: "האירוע"), הועמד הנתבע לדין פלילי והורשע, לאחר שמיעת ראיות, על ידי כבוד השופט מרדכי פלד  בת"פ (שלום ת"א) 3615/02 (2003). בהכרעת הדין נקבע:

"הנאשם... זוהה כדבעי, על אתר, כמי שנהג בצורה אלימה ותוקפנית כלפי המתלונן, הכל עקב כך שהמתלונן עיכב שלא לצורך, להבנתו, את המשך נסיעתו, משנגח במפתיע בפניו של המתלונן וגרם לשבר באפו, כמפורט בעובדות כתב האישום ".

על הנאשם נגזרו 9 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, קנס בסך 1,500 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו וכן פיצוי כספי בסך 8,000 ש"ח למתלונן.

אירוע התקיפה

3.         התובע טוען בכתב התביעה, וכך גם העיד בבית המשפט, כי הנתבע, נהג המונית, המתין ביום האירוע מאחורי רכב פינוי האשפה שעליו עבד התובע, ובאין אפשרות לעקפו, החל לצפור ודרש מהתובע ומפועל נוסף שעבד עם התובע, מר גבריאל פולטוב (להלן: "פולטוב") לפנות את הרחוב. המדובר ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, שהוא רחוב חד- סטרי ועמוס בשעות הערב המדוברות. וכך העיד התובע, בעמוד 16 לפרוטוקול: "ש. באותם שעות הרחוב מאוד עמוס. ת. עמוס חבל על הזמן. הודעתי ולא פעם אחת לשמעוני". ובהמשך, בעמוד 17: "ש. כמה מכוניות בניכם. ת. בין 8- 10 מכוניות. ש. הוא היה מכונית 7. ת. מינוס פלוס. אותו שמעתי מצפצף. הוא התחיל לצפור. עשיתי לו סימן להמתין..." ובהמשך: "ש. אז מה קרה. ת. הוא יצא מהרכב וקילל. לא ייחסתי לו חשיבות. הוא נכנס לאוטו חזרה. המשכתי את העבודה. הוא רצה לנסוע כנראה לכן קילל. ש. הפרעת לאחרים. ת. הם הבינו את העניין. הבינו שאני עובד והמתינו בסבלנות. הוא חזר לאוטו לאחר שקילל אותי. בערימה הבאה בה (במקור) תקף אותי מאחורה ונגח בי בפנים. גם ברח".

            עד התביעה, גבריאל פולטוב, העיד אף הוא על שהתרחש ביום האירוע. מתוך עמוד 23 לפרוטוקול: "ש. הנתבע מר איציק בקר צפר. איפה היה רכב שלו לעומת המשאית. ת. הוא עמד שלוש מכוניות אחורה וצפר והתחיל להגיד מילים לא טובות. הוא היחידי שצפר. אנו עומדים ויש נהגים שמחכים בסבלנות. אני רואה שהבן אדם עצבני. היו כמה מטרים אולי 20 מטר. אולי 30 מטר. זה היה מונית. ש. לאחר שהוא קילל מה קרה. ש. אמרתי לו שיחכה דקה שתיים אנחנו בסיום. לא התובע אמר לו. מרחוק אמרתי לו. אמרתי לו שיחכה דקה שתים ונסיים. התובע היה עסוק בעבודה מה זה משנה אני או הוא..." ובעמוד 24: "ש. פנית (במקור) אשפה. ת. ראיתי שהוא מעמיד את המונית באותו המקום. נסענו לערימה הבאה. שהגענו לערימה הבאה לא היה פקק היה לו מקום לעבור. הוא עצר את המונית בא לתובע תפס אותו ונתן לו נגיחה באף. ש. הוא סתם עצר ונתן לו מכה בפרצוף. ת. המילים היחידות מה שאמרתי בהתחלה. לא קיבל ממני שום קללה. הוא התעצבן שהוא התעכב והוא בא אלי. ש. אולי התובע זרק עליו אבן. ת. לא זרק עליו שום אבן. הוא התעצבן שאנחנו עמדנו. איזה אבן על מה אתה מדבר בכלל. לא היה בלוקים שם... אני אומר בצחוק".

4.         הנתבע, מצידו, לכל אורכו של ההליך הפלילי שהתנהל נגדו, החל מחקירתו במשטרה ועד לעדותו בבית המשפט,  הכחיש את עצם הימצאותו בזירת האירוע ביום המדובר, וכן הכחיש כל קשר לתובע או מגע כלשהו ביניהם.  רק במעמד הכרעת הדין, כשהוא כבר מיוצג ע"י סנגור, אמר הנתבע: "אני מצטער על כל מה שהיה ומבקש להתחשב בי" (עמוד 5 להכרעת הדין). בתובענה אזרחית זו, טענותיו הן כי הוא דווקא נכח באירוע הנטען, ואף זוכר את התובע ואת המגע ביניהם, אך מסר גרסה שונה לאירועים. מתוך סעיף 2 לתצהירו: "... צפרתי למשאית בה היה התובע על מנת שתתן לי לעבור. בתגובה זרק התובע אבן (!) (במקור) שפגעה ברכבי וגרמה נזק למשקוף הדלת הקדמית מצד הנהג בסמוך לראשי. לאחר מכן יצא התובע מן הרכב קילל וגידף אותי ואף דחף אותי. על מנת להתגונן מפני הדחיפה דחפתי את בחזרה את התובע, וזה נפל אך התאושש במהירות וחיפש אבן נוספת כדי לפגוע בי.... עקב זאת נכנסתי למונית ועזבתי את המקום". בעדותו בבית המשפט העיד הנתבע: "ש. ציינת שעל מנת להתגונן מפני התקיפה.. שהוא חיפש אבן נוספת. איך הוא נפגע באף. ת. אולי הוא נתקל בקיר. ראיתי שהוא אף (במקור) לכיוון הקיר. לא יודע ממה הוא נפגע. ש. אין קירות. ת. נחלת בנימין היינו על המדרכה. הפחים ליד הקיר אין שם חלל ריק".

5.         בהתאם לקבוע בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971,  הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, מקום שמדובר בהכרעת דין שמצאה את הנאשם (אחד מבעלי הדין בהליך האזרחי) אשם בעבירה שיוחסה לו, וזאת בכל הנוגע לממצאים ומסקנות שנדרשו לצורך ביסוסה של אותה הרשעה. על פי סעיף 42ג לאותה פקודה, סטייה מהממצאים המרשיעים בפסק הדין הפלילי אינה אפשרית אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. הנתבע כלל לא ביקש רשות להגיש ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע ורשות כזו ממילא לא ניתנה, ולכן מחייבים ממצאי פסק הדין ומסקנותיו בהליך זה (ראו בספרו המקיף של עו"ד מאיר זנטי,  דיני ראיות, הלכה למעשה (2005), עמ' 749 - 774).

6.         למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי עדותו הפתלתולה של הנתבע הותירה רושם לא אמין, וגם ללא ההרשעה הפלילית, הייתי מקבל את גרסת התביעה בתיק זה.

            יש לקבוע, על כן, כי הנתבע ביצע כלפי התובע לא רק עבירה פלילית של תקיפה אלא גם עוולה נזיקית של תקיפה, לפי הוראת סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). לא הייתה כל הצדקה להתקרב אל התובע ולנגוח בפניו.

אחריות הנתבעת

7.         עיריית תל אביב היא מעסיקתו של התובע, הטוען לאחריותה לקרות האירוע ולנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך.  טענת התובע היא, כי העירייה לא הדריכה את העובדים בדבר דרך פינוי האשפה וכן כיצד להתמודד עם מקרים דוגמת המקרה דנן, שבו הותקף התובע.  מתוך תצהירו של התובע (סעיף 8): "לא זו בלבד שעיריית תל אביב לא  פעלה בהתאם לאזהרות ולבקשות שלי ושל גבריאל פולטוב, שותפי לעבודה, אלא שהיא אף לא דאגה לבצע שום הדרכה כיצד יש להתנהג ו/או כיצד יש לזהות מצב של סכנה לאלימות פיזית, דבר אשר היה יכול אולי למנוע את התרחשות המקרה".

            התובע אף טוען כי שעת איסוף האשפה מרחוב נחלת בנימין, שנקבעה על ידי העירייה, היא שמהווה את המקור לבעייתיות, עקב עומסי התנועה הכבדים שנוצרים במקום ומעלים את חמתם של הממתינים ברכבים עד לתום הפינוי. אליבא דתובע, זמן ההגעה המשוער של משאית פינוי האשפה לאזור היה בסביבות 19:00, אך מאז האירוע מגיעים הפועלים לרחוב נחלת בנימין לקראת סוף סיבוב פינוי האשפה - בסביבות השעה 21:00, ובכך נמנעים חיכוכים. כפי שהעיד פולטוב: "ת. ...מאז שהתחילה הבעיה אנו מגיעים לרחוב הזה בסוף בסביבות 9. ש. האם המקרה של התובע גרם לכם להגיע בשעה מאוחרת יותר. ת. ברור. לאחר התקופה היה עוד סיפור שגם תקפו אותי עם הפועל השני. תובע עבר לבוקר ותקפו אותי באותו רחוב בקטע אחר. שנה אחרי זה בערך" (עמוד 24). ובהמשך: "ש. מי מחליט איזה רחוב לעשות קודם במסלול. ת. אנו... ש. היום למעשה אתם עושים סיבובים גדולים וחוזרים. ת. בגלל הבלגן הזה. ש. אתם החלטתם את זה. ת. כן. אני החלטתי".

            על מנת לנסות ולהוכיח את רשלנותה ומחדליה של העירייה, העיד מטעם התביעה מר יעקב מוסלאי, אחראי אזור בעירייה (עמודים 39-40): "ש. אתה מתאר בתצהיר שחוץ מהאירוע של התובע היה עוד אירוע. ת. של אחד העובדים אחד בשם פאיזוב..." ובהמשך: "ש. למה לא פנית לאף אחד וביקשת לשנות את המסלול. ת. ביקשתי. כנראה ששכחתי לכתוב. ש. למי פנית. ת. לשלמה יניב שהוא רכז תחנה. ש. למה לא פנית למישהו מבין שלושת האנשים שפירטתי. ת. לא רציתי לעקוף את רכז התחנה. ש. אם הוא לא מבצע את מה שאתה חושב שצריך לבצע. ת. לכן עשיתי שינוי בעצמי." עד נוסף מטעם התביעה הוא מר אבא פאיזוב, שהעיד (עמוד 29): "ש. גבריאל פולטוב הוא זה שאמר לכם להגיע מאוחר יותר. ת. במקום זה צריך לבוא במיוחד בסוף. כולם יודעים את זה." עד נוסף מטעם התביעה, מר ציון שמעוני, פנסיונר ששימש רכז עבודה עד שנת 1999, מצהיר בסעיף 6: "האיומים הללו על העובדים באזור של נחלת בנימין בעקבות עומס התנועה חזרו על עצמם מדי יום ביומו. על כן אף אני ביקשתי ממנהל החניון, אשר אחראי על שעות היציאה של הרכבים שמפנים את האשפה, שהמשמרת של האזור שסדוי עובד בה תתחיל משעה מאוחרת יותר לאור עומס התנועה בשטח אשר בין השאר יוצר סיכון לעובדים ופעמים רבות הגיע עד לכדי אלימות". ובסעיף 7: "יש לציין כי כיום המשמרת מתחילה משעה 19:30 בערב ומגיעים לרחוב נחלת בנימין רק לקראת השעה 21:00". כאמור, מר שמעוני עבד בעירייה עד שנת 1999, כשנתיים לפני קרות האירוע, ועל כן אני מייחס לעדותו משקל נמוך.

            עולה מעדותם של התובע ושל עדי התביעה, כי מסלולי הנסיעה בעת פינוי האשפה אכן קבועים הם, אך ההחלטה בדבר שינוי המסלול וסדר ההגעה לרחובות השונים נתונה בידי הפועלים, ואין היא בחזקת הוראה שאין לעבור עליה אלא ברשות המנהלים. 

8.         מטעם הנתבעת העיד מר גיורא בירן, מנהל אגף התברואה בעירייה, שהעיד (עמוד 52): "ש. אתה יודע שהמסלול היום מסתיים בשעה 9 ברחוב נחלת בנימין. ת. כן. משבע עד תשע. אני לא בקי היכן מתחילים קודם. ש. יכול להיות שהתלונות לא הגיעו עד אליך. העובדים מגיעים בשעה 9 בערב ומסיבה שיש עיכובים בתנועה. ת. זה רחוב כמו כל אזור. כולם רחובות צרים. כולם דומים. אם הצוות בחר או מנהל בחר לשנות את המסלול בפנים ולהתחיל שם או פה אני לא יודה מה שקול (צ"ל: אני לא יודע מה השיקול)". עוד העידו מר עופר שובילי, רכז תחנה, ומר שלמה בן- ישי, מנהל תכנון ובקרה בעיריית תל אביב. מתוך עדותו של מר בן- ישי, בעמוד 60: "ש. אם יש אדם שנוסע אחרי משאית ויש קטע מאסיבי של זבל יש סיכוי שאותו אדם יתעצבן. ת. אני מאמין שיש אנשים עם פתיל קצר. ש. אתה יודע שיש אנשים עם פתיל קצר המטרה שלך כמתכנן היא להגיע למצב שכמה פחות אירועים שיקרו. ת.  שאנו מתכננים בסבירות שלא תהיה הפרעה. לקרות תמיד יכול".

            אם כן, מעדויותיהם עולה תמונה דומה: הרחובות צרים, התנועה רבה, משאית האשפה מעכבת את תנועת המכוניות, ויש אנשים עם "פתיל קצר". העובדים מיידעים את מנהליהם בדבר הבעיות שמתעוררות במהלך העבודה, והמנהלים מנסים לפתור אותן, כמו גם מאפשרים לעובדים, הלכה למעשה, להפעיל שיקול דעת ולשנות את מסלול פינוי האשפה, בהתאם לנסיבות.

הפרת חובה חקוקה