פסק-דין בתיק א 4331/05

1.         בפניי תובענה כספית לתשלום תגמולי ביטוח בסך של 102,165 ש"ח, בגין נכות מתאונה, על פי פוליסת לביטוח שהוציאה הנתבעת לתובע, שהוא המבוטח עפ"י הפוליסה.

2.         בהתאם להסכמת הצדדים, בדיון שנערך ביום 19/11/06, ואשר קיבלה תוקף של החלטה, אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לגובה הנכות (בשיעור 10% לצמיתות), והמחלוקות הן בשתי טענות בלבד שהעלתה הנתבעת: האחת טענת התיישנות, והשניה טענה להעדר כיסוי ביטוחי.

3.         הצדדים הסכימו שההכרעה תיעשה בדרך של סיכומים בכתב - ללא שמיעת ראיות.

4.         ראשית תידון טענת ההתיישנות.

5.         הנתבעת טוענת כי תביעת התובע התיישנה במועד הגשתה, זאת לאור הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הקובעת תקופת התיישנות בת 3 שנים בלבד ממועד קרות מקרה הביטוח.

            הואיל והתאונה ארעה ביום 25/9/00 והתובענה הוגשה רק ביום 9/10/05, הרי שחלפו מעל שלוש שנים ממקרה הביטוח ולפיכך התביעה התיישנה במועד הגשתה.

6.         התובע טוען מנגד, כי תביעתו טרם התיישנה במועד הגשתה מאחר והמועד בו ארע מקרה הביטוח אינו יום אירוע התאונה, כי אם מועד התגבשות הנכות הצמיתה, אשר נולדה  ביום קביעת הנכות הצמיתה במוסד לביטוח לאומי - היינו ביום 2/6/05.

7.         כבר כעת אומר, כי החלטתי לקבל טענת הנתבעת ולהורות על דחיית התביעה מחמת התיישנות, זאת לאור ההלכה הפסוקה בסוגייה זו, לאור נטל ההוכחה ונתוני המקרה המונחים בפניי.

8.         סעיף

31 לחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח."

בשאלה מתי קרה מקרה הביטוח או מתי מתחילה תקופת ההתיישנות של תביעת ביטוח בגין נכות מתאונה, עמדה פסיקת בתי המשפט על שלושה מועדים אפשריים, ואלו הם:

מועד אירוע התאונה;

מועד קביעת הנכות הצמיתה ע"י מומחה רפואי כלשהו;

ומועד התגבשות הנכות הצמיתה,

9.         בית המשפט העליון בפסק הדין ב רע"א 1395/00 צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ קבע כי אין לראות במועד קביעת הנכות כמועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות.

            פסיקה נרחבת בעניין זה מקבלת פרשנות זו, והדבר אף מתיישב עם השכל הישר, ההגיון ומטרת החוק, שכן באיזון הנכון בין האינטרס של התובע לממש את תביעתו לבין אינטרס המבטחת והצורך שלה בוודאות בנוגע למועדי התיישנות התביעות נגדה על מנת שתוכל לכלכל צעדיה בהתאם, אין לקבל את האפשרות כי מבוטח יהא חופשי לעשות לקביעת נכותו הצמיתה ללא הגבלת זמן.

טול לדוגמא מצב בו ישקוט המבוטח על שמריו משך שנים וכתוצאה מכך תיקבע נכותו הצמיתה רק כעבור 20 שנה, האם ייתכן כי תתקבל טענתו כי מועד קביעת נכותו הוא הוא המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות ?