פסק-דין בתיק א 42355/04

בפני תביעה כספית אשר הוגשה בסדר דין מהיר.

התובע עו"ד במקצועו.

הנתבע 1 המנהל והבעלים של הנתבעת 2 שהינה חברה בע"מ (להלן: "הנתבע"                    ו- "הנתבעת").

טוען התובע כי במהלך חודש 09/03 פנה אליו הנתבע וביקש כי ייצג אחד מעובדי הנתבעת בתיק תעבורה.

התובע טוען כי הסכים לטפל בתיק רק כנגד התחייבות אישית של הנתבע ומשכך המציא האחרון עשרה שיקים בסך של 11,800 ש"ח כולל מע"מ.

לטענת התובע שני השיקים הראשונים כובדו והשאר חוללו בציון א.כ.מ ומשפנה לברר נאמר לו על ידי אורית נציגת הנתבעת כי חשבון הנתבעת חדל מלפעול ואין טעם להפקיד את שאר השיקים.

כל הבטחותיו של הנתבע כי ישלם את יתרת חובו, לא נענו.

מנגד, טוען הנתבע, כי שימש כמנהל שכיר בנתבעת וכי פוטר ביום 16/06/04.

הנתבע טען כי מעולם לא התחייב אישית לשאת בשכ"ט התובע בתיק התעבורה והראייה שרק הנתבעת חתומה על השיקים ואין כל התחייבות אישית בכתב.

התביעה נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

דיון:

בדיון מיום 17/01/06 ניתן על ידי פס"ד על מלוא סכום התביעה כנגד הנתבעת 2 בהיעדר הגנה, והדיון התנהל אך במחלוקת שבין התובע לנתבע 2.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות וטיעוני הצדדים, הנני בדיעה כי דין התביעה להתקבל וזאת מהטעמים שאפרט להלן:

אין מחלוקת כי הסכם שכר הטרחה בין התובע לבין הנתבע סוכם בעל פה. להסכם הכתוב חשיבות רבה מעבר לעצם קביעת שכר הטרחה (ראה  גבריאל קלינג "אתיקה בעריכת דין" עמ' 210), אך יחד עם זאת, בניגוד להסדרים נורמטיבים בקשר למקצועות אחרים (כגון יועצי השקעות ומקבלי תיקי השקעות עפ"י סעיף 13 לחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה - 1995) ובסוגי חוזים מסוימים (כגון הלוואות חוץ בנקאיות עפ"י סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג - 1993) כשהמדובר בהסכם שכ"ט עם עו"ד לא קיימת חובה סטטוטורית כי ההסכם יערך דווקא בכתב.

אין מחלוקת כי הנסיבות להתקשרות נשוא תביעה זו הן לאור היכרותם המוקדמת של התובע והנתבע כאשר ייצג התובע את הנתבע ואף אז קיבל התובע שיקים של הנתבעת למרות שהעניק שירות אישי לנתבע.

מעדותו של התובע עולה כי לא החתים את הנתבע על הסכם שכ"ט ולא על כתב ערבות אישית לאור היכרות קודמת זו. התובע ראה מולו את נתבע 2 ועבורו ביצע את עבודתו המקצועית. אין המדובר בהתקשרות חוזית רגילה בין שתי חברות אלא במתן שירות מקצועי אישי.

מנגד מעדותו של הנתבע עלה כי טענתו לפיה הוא היה רק "מנהל שכיר" בנתבעת בשקר יסודה. הסתבר כי הנתבע הוא בעל זכות החתימה היחידי בנתבעת וכי בעל כל מניות הנתבעת הוא אחיו הצעיר, הנתבע אישר שלא הייתה זו פעם ראשונה שהתובע קיבל שיקים של החברה על סמך התחייבות אישית שלו עבור תשלום פרטי שלו וכן כי הוא זה שחתום על מכתב הפיטורים של עצמו.

אחיו הצעיר של הנתבע (אותו "בעל החברה") לא הובא כלל לעדות וזאת בניגוד להלכה הפסוקה ולפיה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו". כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ נ' פרל רוזנברג פד"י מז (2) 605).

במקרה דנן שוכנעתי כי כאשר הנתבע חש שלא יוכל לעמוד בקיום התחייבויותיו קרי הקמת התערוכה של הנתבעת ללא שעובדו אותו ייצג התובע יתייצב לעבודתו במפעל ובעטיו של מצב זה נחלץ הנתבע וקיבל על עצמו התחייבות אישית כלפי התובע וזאת בעיקר לאור הצורה בה הציג את מהלך קבלת החלטת החברה "היתה לחץ עבודה .. מבחינה פורמאלית, עשינו ישיבה , כמה אנשים...... החברה הייתה בלחץ עבודה. הנאשם היה בעל מקצוע שהיה צריך אותו בעבודה. הייתה אסיפה של כל האחראים בחברה, מנהל העבודה, גם בגלל שהחברה רוצה לעזור לו וצריכה אותו בעבודה, ישבנו והחלטנו שהחברה תעזור לו." אך הנתבע לא השכיל להציג את פרוטוקול הישיבה או מסמך מהנהלת החשבונות של הנתבעת שיאשר זאת (עמ' 9 לפרוטוקול).