פסק-דין בתיק א 421/04

א.         התובע, מר וחיד גדבאן, מנהל בית ספר מן הכפר חורפיש (להלן: "התובע"), הגיש תובענה למתן פסק דין הצהרתי כנגד הנתבעת, רשות הפיתוח על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "הנתבעת").

ב.         הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

בתאריך 30.5.1980 ניתן בבית משפט זה פסק דין על ידי כב' השופט (בדימוס) א. כהן, בתיק הסדר מקרקעין 460/חורפיש.

בפסק דין זה צויין כי המבקשים, ובהם גם התובע, טוענים לזכות לקבלת פיצויים בגין חלקה 32 זמנית, שהיא חלק מן החלקה 1 סופית, בגוש 19484, שנרכשה על ידי רשות הפיתוח לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953.

בית-המשפט קבע בפסק דינו הנ"ל כי הוא מאשר הסכם שנערך בפניו לפיו הזכות לפיצויים המגיעים עבור חלקה 32 זמנית גוש 19484, חורפיש, תתחלק בין הבעלים הקודמים באופן שחלקו של התובע יהא 600/3185 (נספח א' של כתב התביעה).

בתאריך 12.4.1981 ניתן פסק דין נוסף על ידי כב' השופט (בדימוס) א. כהן בבית משפט זה, בהליך שננקט על ידי התובע בתיק הסדר מקרקעין 462/חורפיש. נקבע באותו פסק דין כי הזכאים לפיצויים ערב רכישת החלקה 31 (ג) גוש 19484 היו: התובע בשיעור של 2/3, והאפוטרופוס לנכסי נפקדים בשיעור של 1/3 (נספח ג' של התביעה).

ג.          בתובענה נשוא הדיון כאן טוען התובע שזכותו בחלקות אלה משתרעת על פני 20 דונם, ואולם במהלך הדיון בפניי הסכים ב"כ התובע, על דעת מרשו - התובע, שזכויותיו של התובע בשתי החלקות מסתכם ב-15.883 דונם (עמ' 5 לפרוט', ישיבת 26.12.05).

לטענת התובע הוא פנה פעמים רבות לנתבעת לקבל פיצוי בגין חלקות המקרקעין הנ"ל כנגד אדמה חקלאית חלופית בכפר חורפיש באותו גודל ושווי, אך פניותיו נותרו ללא מענה.

לעומת זאת - כך טוען התובע - יורשי שותפו המנוח, על פי פסק הדין שבתיק  460/חורפיש (עזבון המנוח זידאן חסן גדבאן) קיבלו מן הנתבעת קרקע חקלאית בשטח של ששה דונם ובאותו שווי, באדמות חורפיש (תשריט המודד צורף כנספח ד' לכתב התביעה).

לטענת התובע, שעה שהגיע להסכם עם נציג הנתבעת (הכוונה בתיקי הסדר המקרקעין) הובהר לו שזכותו לפיצויים תינתן על ידי המדינה או רשות הפיתוח בשטח קרקע חלופית באותו גודל ובאותו שווי.

לכן, עמדת התובע היא שהוא זכאי לקבל מן הנתבעת בעלות ב- 15.883 דונם אדמה חקלאית בחורפיש.

הסעד המבוקש הוא לחייב את הנתבעת במסירת המקרקעין לתובע בתוך שנה מיום מתן פסק הדין.

עד כאן תמצית טענות התובע בכתב התביעה.

ד.         בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעת שפסקי הדין הנ"ל משנת 1980 ומשנת 1981, שעליהם מתבססת התביעה, הכירו בבעלות התובע לצורך תשלום פיצויים לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן: "החוק").

במשך שנים פעלה הנתבעת לתשלום הפיצוי לפי החוק הנ"ל, אך התובע סירב לקבל את הפיצוי המוצע.

התובע גם השתהה במשך למעלה מ-23 שנה בהגשת התביעה הנדונה ובכך שינתה הנתבעת את מצבה לרעה. יתר על כן, השיהוי הניכר בהגשת התביעה הסב לנתבעת נזק ראייתי.

עמדת הנתבעת היא שהתובע זכאי לפיצוי בהתאם להוראות החוק הנ"ל, ובהתאם לנוהלי מינהל מקרקעי ישראל, כשהמועד הקובע לחישוב הפיצוי הינו 1.7.1973 לפי ייעוד הקרקע נכון לשנת 1954.

מוסיפה הנתבעת כי נערך משא ומתן עם התובע החל משנת 1982 בדבר תשלום פיצויים ועסקת חליפין, אך המשא ומתן לא עלה יפה עקב סירובו של התובע לקבל את הפיצוי המוצע.

בשנת 1992 התנהל משא ומתן עם התובע באמצעות רשות שמורות הטבע, אך גם משא ומתן זה לא עלה יפה.