פסק-דין בתיק א 4148/05

1. ביום 22.05.06 הגיש התובע בקשה "למחיקת התובענה" שהוגשה על ידו.

2. ביום  22.05.06 ביקשתי, כי כל נתבע יגיש דף עמדה עם הסתייגויותיו לעניין בקשתו של התובע.

3. עמדתם של הנתבעים 1 עד 5 היא, כי יש לדחות את התובענה ולא למוחקה, על מנת שלא יוכל התובע להטרידם בשנית. כמו כן מבקשים כי ייפסקו הוצאות לטובתם, בגין הישיבות בהן הופיעו ובגין תגובה שנמסרה מטעמם בבקשה לצו הזמני שהתבקש בבש"א 6634/05. לטענת בא כוחם, באם יוחלט למחוק את התובענה, יש להתנות את חידוש התובענה, באם תוגש בעתיד, על ידי התובע, בתשלום הוצאות נוספות, כתנאי מקדמי להגשתה.

4. עמדת נתבעת מס' 6 היא, כי יש לדחות את התובענה ולא למוחקה. לטענתה התובע לא פנה אליה טרם הגשת התובענה, מה שיכול היה לחסוך את ההליך כולו. לטענתה יש לחייב את התובע בהוצאות בגין כתב ההגנה שהוגש מטעמה, הגעתה לדיונים, תצהירים שהוגשו וכן בגין חיובה בהוצאות בסך 1,500 ש"ח - מן הראוי לציין כי חיובה זה נבע מהעובדה, כי ביום 19.01.06 ניתן צו, כי על הנתבעים לגלות בתצהיר מהם המסמכים שיש בידו וזאת תוך 15 יום. הנתבעת מס' 6 הגישה את תצהירה לתובע ביום 26.03.06 ובו כללה 58 מסמכים שונים. בשל כך נאלץ בית המשפט, לבקשתו של התובע באותו המועד (בדיון שהתקיים ביום 27.03.06), לדחות את הדיון. בהחלטה נכתב, כי "מאחר וזמנו של בית המשפט בוזבז לריק, אני מחייב את הנתבעת מס' 6 בתשלום הוצאות לבית המשפט בסך 1,500 ש"ח".

5. נתבעת מס' 7 מבקשת אף היא את דחייתה של התובענה ולא מחיקתה בלבד. כמו כן באם יחליט בית המשפט כי יש רק למחוק את התובענה מן הראוי להתנות את פתיחתה של תביעה מחודשת בעתיד, על ידי התובע, בהוצאות משפט.

6. התובע, בתגובתו לעמדות כל הנתבעים טוען, כי רק לאחר הגשתה של התביעה הועברו אליו מסמכים מידי נתבעת מס' 6 - הסוכנות היהודית, לעיונו ומתוכם הסתבר לו, כי התובע, ייתכן וחתם, בתום לב, לדבריו, על מסמכים ובהם מסמכי ויתור על המשק נשוא התביעה. ב"כ התובע מבקש להבהיר, כי "לא הומצא כל מסמך שהוא עליו חתום התובע כמסכים לוותר על זכויות במשק נשוא התביעה".

לעניין מחיקה או דחיית התביעה טוען, ב"כ התובע, כי מחיקתה של התביעה נתבקשה לאור המלצתו של ביהמ"ש. לדבריו, בשל העובדה שייתכן ובעתיד יימצא מסמך כלשהו שיאפשר לתובע את הוכחת טענתו, יש למחוק את התובענה ולא לדחותה.

7. תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת מתי יכול בית משפט לדחות תובענה על הסף -

"(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

הפסיקה קבעה, כי סעיף 101(א)(3) יכול שתהייה טענת התיישנות, העדר יריבות, שימוש לרעה בהליכי בית המשפט או העלאת טענה עובדתית, הסותרת טענה שהועלתה בהליך קודם (ראה דוג' ע"א 158/83 פינקל נגד נוימן, פ"ד לח(1) 17  וכן ד"ר י. זוסמן, "סדר הדין האזרחי", מהדורה שישית, עמ' 396.).

המקרה שבפנינו איננו נמנה על המקרים המנויים לעיל או דומיהם.

מתוך בקשת התובע ותגובתו לעמדות הנתבעים עולה, כי כיום לא עומדת לתובע עילה  וכי קיים קושי בהוכחות טענתו, היינו המסכת העובדתית עליה הוא סומך לא תקנה לו את הסעד המבוקש ועל כן התבקשה מחיקתה של התובענה ולא דחייתה על הסף (וזאת כאמור בתקנה 100 לתקנות).

8. ביום 04.07.06 נתנה החלטה לפיה על כל הצדדים להודיע לבית המשפט "מהו המקור החוקי לאפשרות לחייב את התובע בתשלום הוצאות כתנאי מקדמי להגשת תביעה מחודשת", כפי שהתבקש בית המשפט לעשות באם יוחלט למחוק ולא לדחות את התובענה.

כל הצדדים טענו לתקנה 154 לתקנות - הפסקת תובענה, לפיה -  

"(א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת".

כמו כן טוענת ב"כ נתבעת מס' 6, כי לבית המשפט סמכות לעשות כן גם מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק") -