פסק-דין בתיק א 40395/04

מבוא וטענות הצדדים

• 1.       לפניי תביעה שטרית על פי שטר-חוב מיום 13.1.94, לתשלום הסכום הנקוב בשטר, 44,282 ש"ח נכון ליום 30.1.04. התביעה הוגשה נגד הנתבע, הנחזה להיות חתום על גבי השטר כערב לחיובה של אלי את בכנר (1987) בע"מ ('החברה').
• 2.       התביעה הוגשה אך נגד הערב-לכאורה, מר אלי יונה, מבעלי החברה ומנהליה, ולא נגד החברה, עושת-השטר. לפיכך, ונוכח הודאתו של הנתבע בעדותו בחובה של החברה, תוך אי-התכחשות אף לחיובה השטרי של החברה, [פרוטוקול, עמ' 10-11], איני צריך לעסוק בטענות שהועלו כאילו חיוב זה אינו תקף, מטעמים הקשורים בתקינות החתימות בשם החברה על גבי השטר, וכאילו בנפול חיובה העיקרי של עושת השטר - נופל אף חיובו של הערב, הנתבע. למעלה מן הצורך אעיר כי בשים לב לקיום העסקה בין הצדדים במשך 9 שנים, נראה שעצם העלאתן של טענות אלה אינו תואם את המצג שעשתה החברה בדבר חיובה לשלם תמורת הדלק שרכשה מן התובעת, שעליו הסתמכה התובעת, ואינו תואם את חובת תום-הלב. נראה שאף הנתבע עצמו לא רווה נחת מהעלאת טענות אלה בשמו [שם, שורות 14-15].
• 3.       המחלוקת היחידה בין הצדדים, אפוא, העומדת להכרעה בענייננו, היא האם הנתבע ערב בשטר לחיובה של החברה. כלומר: האם חתימתו כערב הנה אותנטית, כטענת התובעת, או שמא זויפה על ידי מי מטעם התובעת, כטענת הנתבע. שום צד לא טען לתרחיש אחר, כגון שהחתימה בוצעה בשמו של הנתבע על ידי אחר, תוך העלאת טענות בדבר קיומה או היעדרה של הרשאה.

דיון והכרעה

• 4.       בתביעה שטרית, חזקה שהחתום על השטר חב על פיו. אולם, משהנחזה להיות חתום מכחיש את חתימתו, חוזר נטל הראיה הראשי ('נטל השכנוע') אל התובע, כבכל תביעה, להוכיח את החתימה המהווה יסוד לעילה השטרית. יחד עם זאת, אין בכך כדי למנוע את נדידתו של הנטל המשני ('נטל הבאת הראיות') מצד לצד, בהתאם להתפתחות המשפט ולראיות-לכאורה המובאות במהלכו.
• 5.       בענייננו הציגה התובעת את שטר החוב המקורי [במ/1], שאין חולק על האותנטיות שלו, לרבות חתימתו של הנתבע בשם החברה במקום המיועד לחתימת 'עושה השטר'. אין חולק גם על כך שנציג התובעת בעת ההתקשרות בעסקה, מר רפי לירן, מילא בכתב ידו את השטר [פרוטוקול, עמ' 2]. מר לירן העיד [בתצהירו בסעיף 17, ובחקירתו בעמ' 3] כי הנתבע חתם לפניו על השטר. חתימתו-לכאורה של הנתבע במקום המיועד לחתימת הערבים נחזית להיות אותנטית, משום שנראה-לכאורה כי נעשתה באותו עט כמו החתימה הבלתי-שנויה-במחלוקת למעלה, בצד חותמת החברה, ונראה-לכאורה שהחתימות דומות במתאר הכללי שלהן, אף שאינן זהות.
• 6.       בתביעה של צד שלישי זר, הטוען להיותו אוחז-כשורה בשטר, נגד נתבע המכחיש את חתימתו על השטר - נסבה טענת הזיוף על צד שני אלמוני. התובע אינו יכול להעיד על האותנטיות של החתימה, וטענת הזיוף אינה מתייחסת אליו. ענייננו שונה. התובעת מעידה עדות-ראייה ישירה על האותנטיות של החתימה, ומהתכחשותו של הנתבע לה נובע באופן הכרחי כי התובעת היא שזייפה את החתימה. זוהי טענה קשה, העולה כדי האשמה בפלילים. הנטל להוכיח טענות כאלה גבוה אף ממאזן ההסתברות המקובל במשפט אזרחי. יצוין כי לירן היה עובד שכיר בתובעת, ואינו עובד בה מזה מספר שנים. הנתבע, לעומתו, חשוף לחבות אישית, אם תתקבל התביעה, בסכום ניכר. אין שוויון ביניהם, אפוא, בגודל העניין בתוצאות ההליך.
• 7.       לאור האמור אני קובע כי התובעת, אף שעליה מוטל הנטל הראשוני, הרימה את הנטל המשני די הצורך על מנת להעבירו אל הנתבע, באופן שעליו להדוף את עדותו האמורה של לירן, ואת הרושם העולה לכאורה ממראה חתימתו על השטר.
• 8.       כאן המקום לציין כי אף צד לא הביא חוות דעת מומחה לבחינת האותנטיות של החתימה שבמחלוקת. אף שעובדה זו מחלישה את טענת התובעת, הרי שלאור האמור לעיל - היא פועלת גם לחובת הנתבע; ואולי, כפי שיוברר בהמשך, באופן קריטי יותר.
• 9.       בהקשר זה יצוין כי ההלכה שלפיה הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובתו של הנמנע - נובעת מניסיון החיים ומן השכל הישר. לפיהם, בהתקיים ציפייה להבאת ראיה על ידי צד, הימנעות מהבאתה נראית כהשתמטות מהבאתה וכניסיון להעלימה, ויוצרת את הרושם שיש דברים בגו. לפיכך, משמעותה של הימנעות כאמור נגזרת מן הציפייה הסבירה לגבי התנהלותו של אותו צד, ולאו-דווקא מכללים משפטיים בדבר נטל הראיה. חזקה על אדם שחיוב גדול תלוי בצווארו שיביא כל ראיה נגישה העשויה לתמוך בגרסתו, ולא יסמוך על נטל הראיה היכול להתהפך באבחת-החלטה שיפוטית.  הימנעותו של הנתבע, אפוא, אינה מאבדת את משמעותה הראייתית השלילית אף אם אניח כי סבר בתום לב שנטל הראיה אינו מוטל עליו.
• 10.   משעליי להכריע בין הגרסאות, קרי: לקבוע אם הנתבע חתם גם כערב במעמד חתימתו בשם החברה על השטר, או שמא חתימתו זויפה על ידי התובעת - אני מעדיף את גרסתה של התובעת, מן הטעמים שאפרט להלן.
• 11.   גרסת הנתבע, שהחתימה זויפה לאחר זמן [סיכומי הנתבע, סעיף 6], אינה מתקבלת על הדעת. קשה להלום תזה זו עם הזהות-למראה, אף בעיני הדיוט, בעט שבו בוצעה החתימה. קשה להלום תזה זו גם עם היעדרו של העתק של השטר ללא חתימת הנתבע כערב, שלפי תזה זו היה אמור להישמר במשרדי החברה.
• 12.   משמעות האמור היא שאם החתימה זויפה - היא זויפה על ידי לירן באותו מעמד, סמוך לאחר סירובו-כנטען של הנתבע לחתום כערב על השטר. גם תזה זו אינה מתקבלת על הדעת. מה האינטרס של לירן לעשות כן, בניגוד לחזקה שבניסיון-החיים, האמורה כבר בתלמוד, שלפיה 'אין אדם חוטא ולא לו'? בעיתוי זה, יכול היה לירן להמשיך את המשא-ומתן, בתקווה שמי מן הצדדים יוותר על דרישתו בדבר הערבות האישית. יוזכר כי כל צד הודה שהיו חריגים למדיניותו בעניין זה: הנתבע ויתר לבנקים [פרוטוקול, עמ' 14], והתובעת ויתרה לחברות גדולות דוגמת 'אבן וסיד' [שם, עמ' 5; ולעדות הנתבע בעמ' 10-11 - גם במקרים נוספים]. התמריץ של התובעת לזייף חתימה נוצר לכאורה בשלב שבו נכנסה החברה לקשיים, והוברר כי בשל מחדלו של לירן בהחתמת הנתבע כערב לשטר עלולה התובעת להפסיד כסף רב. בעיתוי זה נוצר גם אינטרס ללירן לעשות כן, כדי לחפות על מחדלו. אולם בעיתוי זה, שבו נשלף השטר מגנזי התובעת (30.1.04), לירן כבר לא עבד בתובעת מזה 4-5 שנים. ההנחה שעקב אחר קשייה הכספיים של החברה, נזכר במחדלו מלפני 10 שנים, חדר לגנזי התובעת וזייף את חתימת הנתבע כערב בעט דומה - אינה מתקבלת על הדעת. לחלופין, אן זה מתקבל על הדעת, נוכח החזקה האמורה, שעובד אחר בתובעת שאינו חשוף אישית לטענות ותביעות בגין מחדלו של לירן, אשר גילה את המחדל סמוך להגשת השטר לביצוע, ייטול על עצמו סיכון פלילי בעל הסתברות חשיפה גבוהה; שהרי צפוי היה כי הנתבע יתכחש מייד לחתימתו, ותיפתח חקירה פלילית בקרב פקידי התובעת לגילוי העבריין. 
• 13.   קושי נוסף בתזת הזיוף הוא דווקא ההבדל החזותי בין החתימה שבמחלוקת לבין חתימת הנתבע בצד חותמת החברה, שהנתבע ניסה להיבנות ממנו. כל מי שהיה מנסה לזייף את החתימה בשורת הערבים לפי החתימה בשורת עושה השטר - היה מקפיד על דמיון בתכונות הנראות לעין, גם אם היה נכשל בחיקוי התכונות הסמויות לעין ההדיוט. הוא לא היה ממציא את התלתל בראש החלק השמאלי של החתימה, ואת העיקול ימינה בתחתית החלק הימני של החתימה. מבחינה גראפית - חתימת הנתבע קלה למדיי לחיקוי, וכל ניסיון זיוף היה מניב, מן הסתם, תוצאה הדומה למתווה הרגיל של החתימה, הדומה לדוגמאות החתימה על גבי ת/2, שהייתה גם דומה הרבה יותר לחתימה האותנטית בצד חותמת החברה בשטר. יש גם טעם בטענת ה'מיגו' של התובעת כי לו רצתה לזייף - הייתה מזייפת גם את אישור החתימה בצד החתימה שבמחלוקת.
• 14.   יושם לב כי גם בחתימת הנתבע האותנטית בשולי תצהירו בהתנגדות לביצוע השטר - ניתן לראות תלתל המזכיר את זה שבחתימה שבמחלוקת, אם כי זעיר. גם העיקול ימינה בתחתית החלק הימני של החתימה שבמחלוקת אינו יחידאי לחלוטין, וניתן לראות התחלה של עיקול כאמור גם בחלק מן הדוגמאות שעל גבי ת/2. כמו כן, ניתן לראות שגם חתימת הנתבע בשולי ת/1 אינה זהה לדוגמאות חתימה אחרות שלו, באשר החלק השמאלי היורד של חלקה הימני קצר יותר מן החלק הימני היורד של חלק זה, בניגוד לשאר הדוגמאות. לא ראי זו כראי זו, אך הצד השווה בחתימה זו ובחתימה שבמחלוקת ששתיהן משקפות היעדר זהות מוחלטת בין כל חתימותיו של הנתבע.
• 15.   סיכומו של דבר: גם בהיעדר מומחה לכתבי-יד, יכול בית המשפט להתרשם ממראה עיניו, מבלי להתיימר להבחין במה שהדיוט אינו עשוי להבחין בו; ומראה עיניים זה תומך דווקא בהנחה שאותו אדם סלסל את שתי החתימות על גבי השטר, באותו עט ובאותו מעמד, למרות ההבדלים הנראים בין החתימות וגם דווקא בגללן.
• 16.   אמנם, הנתבע ומזכירתו דאז העידו שהנתבע לא נהג לערוב אישית לחובות החברה. אולם, עדות זו "מתקזזת" עם עדויות התובעת שלפיהן התובעת לא נהגה להתקשר בעסקאות ללא ערבות אישית. כמו כן, כאמור, הנתבע הודה שחרג ממדיניות זו לגבי הבנקים, בלית ברירה. יתר על כן: הנתבע הודה כי היה משלם אישית את חוב החברה, לו אפשר זאת מצבו הכלכלי ולולא אכזבה אותו התובעת, כפועל יוצא של האתוס שלו בעסקים [פרוטוקול, עמ' 10, 11 ו-14]. כלומר, לא הערבות האישית היא שנראתה לנתבע מופרכת, אלא מתן ביטוי פורמאלי לה, בניגוד לנהגו. לפיכך, האפשרות שהנתבע חרג גם הפעם מנוהג זה, נוכח התעקשותה של התובעת, כפי שהרשה לעצמו כלפי הבנקים - אינה נראית לי בלתי סבירה.
• 17.   יצוין גם כי הנתבע לא התלונן במשטרה על זיוף חתימתו, למרות שבענייננו החשודים הנם אנשים קונקרטיים שלכאורה לא היה קשה לאתרם, ואף להוכיח את אשמתם בעזרת המומחים לכתבי-יד של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל.
• 18.   אעיר בשולי הדברים כי מצאתי טעם מסוים גם בטענת התובעת שלפיה התנהגותו השלווה של הנתבע כלפי נציגי התובעת במהלך פגישתם בבית המשפט אומרת דרשני. חזקה תלמודית נוספת היא ש'אין אדם מעז פניו כלפי בעל חובו', מה שאין כן כלפי רמאי ושקרן המתחזה לבעל-חובו. איפוק ג'נטלמני הוא תכונה ראויה להערכה, אולם בסיטואציה הנדונה, ובשים לב לתרבות הישראלית, איפוק כאמור נראה חשוד במקצת - אף שגם היעדרו המוחצן יכול שיהיה מעושה.

סיכום

• 19.   עליי לקבוע כי מבין שתי הגרסאות - זו שלפיה החתימה זויפה על ידי מי מטעם התובעת, וזו שלפיה היא נעשתה על ידי מי מטעם הנתבע - הגרסה הראשונה מתקבלת על דעתי פחות מן השנייה. לפיכך, גם בלא שים לב למיהות הנושא בנטל הראיה, דין התביעה להתקבל.