זוהי תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו על האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס" או "הנתבע") לשלם לתובעת את התמורה שגבה בגין הנכס הידוע כגוש 30049 חלקה 200 ברח' דוד המלך בירושלים (להלן: "הנכס" או "הנכס נשוא התביעה"), וכן את דמי השכירות שהתקבלו עבורו, בהיותו בעלות התובעת. הנכס נמכר על-ידי האפוטרופוס לרשות הפיתוח מאחר שסבר כי מדובר בנכס נפקד כמשמעו בחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: "החוק").
טענת התובעת, בקליפת אגוז, היא כי הקניית הנכס נעשתה שלא כדין שכן מעולם היא לא היתה נתינת ארץ אויב ואף שאר התנאים המנויים בחוק לצורך הכרזת נפקד לא התקיימו בה.
מנגד טוען הנתבע, כי משהתובעת הוכרזה בשנת 2002 כנפקדת, על פי סעיף 30 לחוק, הרי שיש בכך כדי להעביר אליה את נטל השכנוע לעניין אי נפקדותה, כי התובעת לא הרימה נטל זה, בעיקר נוכח קיומו של דרכון דיפלומטי מצרי ברשותה, וכי פועל יוצא מכך הוא דחיית התביעה על כל ראשיה.
להלן העובדות הצריכות לעניין
1. התובעת נולדה בשנת 1915 בעיר בורסא שבטורקיה. מאז לידתה ועד היום מחזיקה התובעת באזרחות טורקית. בשל שייכותה למשפחת המלוכה העותומאנית של קוואלאלי מהמט עלי פאשה נושאת התובעת בתואר "נסיכה". אביה של התובעת, הנסיך עבאס חלים, היה מושל העיר בורסא ומאוחר יותר שימש בתפקידים רשמיים נוספים במסגרת השלטון העותומאני. שניים מקרוביה של התובעת מונו למושלים במצרים בתחילת המאה הקודמת: דודה, עבאס הלימי פאשה, מונה לכ'אדיב מצרים על ידי העותומאנים שמצרים היתה אז תחת שלטונם; בשנת 1914 הודח פאשה על ידי השלטון האנגלי שכבש את מצרים, ותחתיו מונה חוסיין קמיל, דוד אמה של התובעת, לסולטן מצרים.
2. ביום 18.6.1942 רכשה התובעת את הנכס נשוא התביעה, מאת אחד חיים יאעיש. יוער, כי בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה כל זיקה לנכס האמור (סעיף 13 לכתב ההגנה), אולם בשלב הסיכומים נזנחה טענה זו והנתבע קיבל את עמדת התובעת בדבר רכישת הנכס וזכויותיה בו (ראו סעיף 5 לסיכומי הנתבע). מכאן שמדובר בעובדה שאינה שנויה במחלוקת.
מפאת חשיבותו של שטר המכר הוא יובא בשלמותו, כדלקמן:
"שטר זה מעיד שהאדון חיים יאעיש המוכר מתושבי ירושלים הסכים להעביר אל האצילה זינב מרוזקה עבאס חלים ממצרים באמצעות מיופה כוחה האדון עאכף כאט'ם באהתי מתושבי מצרים באמצעות יפוי כוח שנערך על ידי נוטריון ציבורי ירושלים תחת מספר 109/172 מתאריך 8 ביוני שנת 1942 את הנכס המפורט בטבלה להלן וזאת בתמורה לסכום ששיעורו שלושה עשר אלף לירות פלסטיניות ו---מיל ששולמו על ידי האצילה הנזכרת באמצעות מיופה כוחה עאכף כאט'ם באהתי (ואשר המוכר הנזכר מאשר בזאת את קבלתו) כמו כן המוכר הנזכר מודיע בזה שהוא בעל הנכס הנזכר כפי שהוא מתואר בטבלה שלהלן וכי בשונה ממה שנזכר בטבלה זו הרי הנכס הנזכר הוא חופשי מזכויות צד ג' וכי המוכר וקונה מודיעים שכסף התמורה שתשלומו נזכר בחוזה זה הוא ביטוי אמיתי לכל הסכום ששולם בעבור מכר זה".
כעולה מהשטר, החתומים עליו היו המוכר, חיים יאעיש, מצד אחד ומיופה כוחה של התובעת, עאכף כאט'ם (להלן: "כאט'ם") מצד שני. השטר נחתם גם על ידי רשם המקרקעין דאז במחוז ירושלים, שגם אימת את החתימות לעיל.
בייפוי הכוח בו ייפתה התובעת את כוחו של כאט'ם, מיום 8.6.1942, מצוין כי
"אני החתומה מטה האצילה זינב מרזוקה עבאס חלים הנמצאת כעת בפלסטין יפיתי את כוחו ומיניתי במקומי את האדון עאכף כאט'ם באהתי מתושבי מצרים למכור ולקנות ולהשכיר ולשכור ולמשכן ולאשר ולהתנגד ולהסכים ולהופיע במקומי...".
3. החל מיום רכישת הנכס ניהל עו"ד אנג'ל את הנכס עבור התובעת, והפקיד עבורה את דמי השכירות שהתקבלו בגינו בחשבון בבנק ברקליס בירושלים ומבנק זה הועברו הכספים לחשבונה באיסטנבול, עד לשנת 1953, אז ניתק הקשר בין השניים. המועד בו הועבר הנכס לטיפולו של הנתבע אינו ידוע. עם זאת ידוע, כי בשנת 1953 נמכר הנכס, כאמור, לרשות הפיתוח, ובשנת 1957 נודע לתובעת על כך מפי אחיינה, המנוח חלים סלאנגלו (או גללגוגלו, לפי תרגום אחר - ח'ב'), שביקר בישראל ונמסר לו כי הנכס הועבר לניהול השלטונות הישראליים.
בשנת 1993 פנתה התובעת לעו"ד שלמה כהן, שביקר אז באיסטנבול, וביקשה לברר עבורה מה קורה עם הנכס. סמוך לכך החלה בין הצדדים חליפת מכתבים ענפה, לאחר שהתובעת ביקשה לשחרר את הנכס או לקבל את תמורתו ואת דמי השכירות ששולמו בגינו. בסופו של יום סרב הנתבע לבקשותיה של התובעת, והודיע לה כי הוא רואה בה נפקדת בהתייחס לאלו: הודאתה בתצהירה משנת 1996 כי ברשותה דרכון דיפלומטי מצרי, הגדרתה בייפוי הכוח:
"האצילה זינב... ממצרים", והעובדה כי כעולה מייפוי הכוח ומשטר המכר, אף מיופה כוחה של התובעת היה תושב מצרים.
טענות הצדדים
4. לטענת התובעת, היא מעולם לא היתה אזרחית או תושבת מצרים או כל ארץ ערבית אחרת, ואין בעובדה כי יוצגה על ידי עו"ד מצרי או נשאה דרכון דיפלומטי מצרי כדי לפגוע באזרחותה הטורקית, שעה שהדרכון ניתן לה בשל קרבת המשפחה שלה למושלי מצרים בתקופה הרלוונטית, והיא עשתה בו שימוש "מטעמי נוחות".
עוד לטענתה, נטל הוכחת נפקדותה רובץ לפתחו של הנתבע, כאשר בידי האחרון אין כל מסמך או הוכחה לכך, ומכאן שסירובו לשחרר את תמורת הנכס ודמי השכירות שהתקבלו בעבורו נעשה שלא כדין.
5. מנגד טען הנתבע, כי משהוצא מטעמו אישור בדבר נפקדותה של התובעת והיות הנכס נכס נפקד, מכוח סמכותו על פי סעיפים 30(א) ו-30(ב) לחוק, נטל ההוכחה בדבר אי נפקדותה לפי סעיף 1(ב)(1)(I) לחוק [אזרחות או נתינות במדינות המנויות בסעיף - ח'ב'] עובר אל הנתבעת,
"ואת הנטל האמור לא עלה בידה להרים בהתחשב בנוסח חוזה המכר עליו סומכת היא את טענתה לבעלות בנכס, ולנוכח העובדה שבמסגרת תצהירה מיום 11.3.96, אין היא חולקת על היותה מחזיקה דרכון דיפלומטי מצרי" (סעיף 5 לכתב ההגנה). עוד לטענתו, אזרחותה הטורקית של התובעת - עליה אין הוא חולק - אינה מעלה או מורידה לצורך קביעת מעמדה כנפקדת מכוח אזרחותה המצרית, וזו נלמדת, כאמור, מהעובדה כי בידי התובעת דרכון דיפלומטי מצרי וכי בחוזה המכר נאמר עליה כי היא "ממצרים".
עוד נטען בכתב ההגנה, כי התובעת לא הוכיחה זיקה לנכס, ואף בהנחה שתוכח זיקה כזו ותתקבל טענתה כי אינה נפקדת הרי שהמכירה נעשתה בתום לב, ונוכח סעיף 17 לחוק כל שהתובעת זכאית לו הוא תמורת המכירה בלבד.