פסק-דין בתיק א 40245/04

רקע

התובעים שבפני הינם הבעלים של רכב מסוג טויוטה. הם היו מבוטחים במועדים הרלוונטיים אצל הנתבעת 1 בפוליסה המכסה, בין השאר, נזקים לרכב כתוצאה מתאונת דרכים. ביום 9.11.03, כשהרכב היה בן כשנה ותשעה חודשים, היה הרכב מעורב בתאונת דרכים, כאשר הנתבעת 3 התנגשה ברכב התובעים מאחור, והדפה אותו על רכב נוסף מקדימה. התובעים הפעילו את הפוליסה ותבעו את נזקיהם מהנתבעת 1. הרכב הוכנס למוסך של הנתבעת 2 ושמאי מטעם הנתבעת 1 בדק את הרכב וקבע את נזקיו, לרבות ירידת הערך שנבעה, לדעתו, מהתאונה. הוא קבע כי ירידת הערך היא בשעור 9% מערך הרכב. הנתבעת 1 פיצתה את התובעים בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמה. הרכב תוקן, אך כששב לידי התובעים, הבחינו אלה כי קיימים ליקויים בתיקון וכי נעשה שימוש בחלקים חליפיים, ולא בחלקים מקוריים. לפיכך החליטו לערוך לרכב בדיקה נוספת, וכך עשו, במוסך אחר (להלן - "המוסך האחר"). בגין הבדיקה שילמו 349.28 ש"ח. מהבדיקה עלה שהיו ליקויים בתיקון הרכב, חלקם משמעותיים, והנתבעת 1 הפנתה את התובעים לשמאי אחר: "קשת שמאות וייעוץ", אשר קבע כי אכן היו ליקיים בתיקון הרכב. לפיכך פנו התובעים לשמאי שלישי, הפעם - מטעמם, והוא מצא גם ליקויים משמעותיים בתיקון (אשר תיקונם יעלה להערכתו 14,907 ש"ח) וגם ירידת ערך בשעור של 18.5% מערך הרכב (שערכם בשקלים 17,390 ש"ח). בגין חוות דעת השמאי שילמו התובעים 2,340 ש"ח. התובעים גם תבעו פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם, וריבית חריגה. סה"כ הועמדה התביעה על סך של 52,000 ש"ח, נכון ליום 23.5.04, יום הגשת התביעה.

הנתבעים הם מבטחת התובעים ( נתבעת 1), המוסך בו תוקן הרכב ( נתבעת 2), נהגת הרכב הפוגע ( נתבעת 3) ומבטחת הרכב הפוגע ( נתבעת 4).

הצדדים כולם טענו טענות נוספות, שאינן נכללות בתאור הרקע לעיל, אך מאחר שבסופו של יום הועמדה המחלוקת על נושא הנזק בלבד, וכן בשאלה מי מהנתבעים צריך לפצות את התובעים, ומאחר שבהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט לשום את הנזקים לרכב ואת ירידת הערך, אינני מוצאת לנכון לפרט את כל הטענות ואתייחס רק לאלה ששבו ועלו בסיכומים.

דיון

הנתבעת 3 לא הגישה כתב הגנה, אך מאחר שהנתבעת 4 קיבלה על עצמה את הכיסוי הביטוחי, אין עוד צורך בנתבעת 3 ודין התביעה כנגדה להמחק.

המומחה מטעם בית המשפט, מר חנוך וסרצוג, בדק את הטויוטה ובמסקנותיו קבע, כי תיקון הרכב על ידי הנתבעת 2 אכן היה לקוי. על מנת להחזיר את הרכב למצבו הסביר עובר למקרה, יש לבצע מספר תיקונים, כפי שפירט בחוות דעתו, שעלותם הינה 3,050 + מע"מ (נכון ליום חוות הדעת - 3.1.05). התיקון בוצע באמצעות חלקים חדשים חליפיים ולא בחלקים מקוריים, ועל כן לא ניתן להגיע לרמת תיקון וגימור, כפי שהיה לפני התאונה. לאור זאת, ירידת הערך לרכב, לאחר שיבוצעו התיקונים החוזרים, תעמוד על 12% מערך הרכב, ובערכים כספיים: 11,520 ש"ח. בהשלמה שנתן לחוות הדעת, בהתאם להחלטת כבוד השופטת פלינר, הבהיר שירידת הערך שנקבעה היא ירידת ערך כוללת (ולא בנוסף ל-9% שקבע שמאי הנתבעת 1), והיא נובעת מעוצמת הפגיעה ברכב ולאחר תיקונו. (ר' חוות הדעת מיום 3.1.05 וההשלמה לחוות הדעת, מיום 28.2.05). בגין חוות הדעת שילמו הצדדים 3276 ש"ח, בחלוקה ל-4: התובעת וכל אחד מהנתבעים 1, 2 ו-4.

בהתאם להסכמות הצדדים ולהחלטתי מיום 4.4.06, הגישו הצדדים סיכומים.

התובעים התייחסו רק לענין הנזקים וקביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט. לטענתם, המומחה צדק בכך שיש ליקויים חמורים שלא היו אמורים להשאר ברכב לאחר תיקון, ובכך שהשתמשו בחלקים לא מקוריים, בניגוד לחובת הנתבעת 1 על פי הפוליסה, אך טעה בכימוי עלות התיקון ובירידת הערך. בנוסף התייחסו התובעים לנשיאה בעלויות השמאים השונים שנתנו חוות דעת ולעלות הבדיקה ב"מוסך האחר". הם לא התייחסו לשאלה מי מהנתבעים צריך, לדעתם, לשלם את נזקיהם, ולא התייחסו לשאלה אם יש להפריד בין הנזקים עקב התיקון הלקוי, לבין ירידת הערך כתוצאה מהתאונה עצמה, לצורך ייחוס הנזק לנתבע זה או אחר.

הנתבעת 1 טענה, כי היא שילמה פיצוי מסוים לתובעת, ומעבר לכך - אינה צריכה לשלם דבר. היא אינה אחראית לעבודה הלקויה של המוסך, שנבחר על ידי התובעים שהכירו את המוסך הזה מעבודות קודמות, ויש לו חבות ישירה מול התובעים. לפיכך, הנתבעת 2 צריכה לפצות את התובעים בגין התיקון הלקוי, שאם לא כן - תמצא עצמה הנתבעת 1 מעניקה כיסוי ביטוחי גם למוסך, בגין אחריותו המקצועית, בנוסף לכיסוי הביטוחי שנתנה לתובעים. היא אינה אחראית גם לנזקים הנובעים מהתאונה (ירידת הערך), שכן מי שחב בפיצוי בגינם הוא המזיק, ובמקרה זה - הנתבעים 3-4, אשר אכן פיצו את הנתבעת 1 מכח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 בגין הסכומים ששילמה הנתבעת 1 לתובעים. לכן דין התביעה כנגד הנתבעת 1 - להדחות.

הנתבעת 2 טענה, כי על פי המומחה של בית המשפט, העלות של תיקון חוזר עומדת על סך של 3,523 ש"ח בלבד. השימוש בחלקים תחליפיים לא מקוריים נעשה על פי הוראת הנתבעת 1, ולכן אין לבוא אליה בטענה בענין זה. אילו נעשה שימוש בחלקים מקוריים, היתה עלות התיקון הראשוני גבוהה יותר. לדעת הנתבעת 2, התיקונים נעשו ברמה מקצועית טובה, אך היא מוכנה להסתמך על חוות דעת המומחה במלואה. לענין ירידת הערך - אם זו גדלה, בשל השימוש החלפים תחליפיים, יש להשית הפיצוי בענין זה על הנתבעת 1, שהורתה לנתבעת 2 להשתמש בחלפים תחליפיים, לא מקוריים. הנתבעת 2 מפנה גם לפער הגדול בין התביעה שהוגשה (על סך 52,000 ש"ח), לבין ממצאי מומחה בית המשפט, לפיהן, הפער בירידת הערך בין קביעות שמאי הנתבעת 1 לקביעות מומחה בית המשפט הם 3% בלבד, ובכסף - 2,880 ש"ח בלבד, והתיקונים הנדרשים הם בסך 3,523 ש"ח בלבד. לטענתה, הן ההפרזה בסכומים והן העדר פירוט איזה נזק מיוחס לאיזה נתבע, גרם להכברת הוצאות על הנתבעים, ועל בית המשפט להתחשב בעובדה זו. בנוסף, אין להשית את עלות חוות הדעת הראשונה מטעם התובעים על הנתבעים, שכן זו היתה שרלטנית ומיותרת.

הנתבעת 4 טוענת, כי הנזק המיוחס לתיקון הלקוי דינו להיות מושת על הנתבעת 2, המוסך, ולכל היותר, יש להשית על הנתבעת 4 את הפיצוי בגין יתרת ירידת הערך, בשעור 3% נוספים ובסך 2,880 ש"ח. היא מפנה את תשומת הלב להפרזה בסכום התביעה וטוענת אף היא, שיש להתחשב בכך בפסיקת ההוצאות בתיק.

הכרעה

קיבלתי את טענת התובעת, כי היה מקום לתקן את רכב התובעים, שהיה בן פחות משנתיים במועד התאונה, בחלפים מקוריים ולא תחליפיים. קיבלתי את טענת הנתבעת 2, כי ההוראה להשתמש בחלפים לא מקוריים היתה הוראת הנתבעת 1 והאחריות לנזק שנובע משימוש בחלפים תחליפיים צריכה לחול על הנתבעת 1 ולא על הנתבעת 2. קיבלתי את טענת הנתבעות 1 ו-3, שהאחריות לתיקון הלקוי חלה על הנתבעת 2. קיבלתי את טענות כל הנתבעים, כי התביעה שהוגשה היתה מופרזת ביותר, ויש להתחשב בעובדה זו בפסיקת השתתפות הנתבעים בהוצאות שהוציאו התובעים בהכנת תביעה מופרזת זו, בהגשתה ובניהולה.

לצערי, גם לאחר קבלת ההבהרה מטעם מומחה בית המשפט, אותה ביקשה כבוד השופטת פלינר, לא עלה בידי להבין כראוי איזה חלק מירידת הערך מייחס המומחה לשימוש בחלקים לא מקוריים (כאמור בחוות הדעת) ואיזה חלק נובע לדעתו - בלא קשר לטיב התיקון ולסוג החלפים - מהתאונה ועוצמת המכה (כאמור בהשלמה לחוות הדעת).

באשר לתיקונים החוזרים - המצב ברור. הצורך בתיקון חוזר נובע מעבודת המוסך, שלא נעשתה כראוי, ועל כן מרכיב זה יושת על הנתבעת 2. מדובר בסך של 3,050 ש"ח, בתוספת מע"מ כדין.

באשר לירידת הערך - לאור הקושי שהזכרתי לעיל, אני מחלקת באופן שרירותי את ראש הנזק שווה בשווה בין הנתבעת 1, שהורתה למוסך להשתמש בחלפים לא מקוריים וגרמה בכך לחלק מירידת הערך, לבין הנתבעת 4, שצריכה - כמבטחת של המזיקה - לפצות את התובעים בגין ירידת הערך הנובעת מהתאונה, בלא קשר לטיב התיקון. הסכום כולו עומד על 2,880 ש"ח ועל כן כל אחת משתי נתבעות אלה תשלם 1,440 ש"ח.

באשר להוצאות הנוספות: הבדיקה ב"מוסך האחר" היתה במקומה, ולכן אני מחייבת את הנתבעות 1, 2 ו-4, ביחס של שליש כל אחת, לשלם לתובעים את עלות הבדיקה ( 349 ש"ח, סך הכל).

חוות דעת מומחה בית המשפט היתה נחוצה, ולכן תתחלקנה הנתבעות 1, 2 ו-4, ביחס של שליש כל אחת, בסכום ששילמו התובעים למומחה (819 ש"ח בסך הכל, היינו 273 ש"ח כל נתבעת).

לענין חוות הדעת של מומחה התובעים - אני מסכימה, כאמור, עם הנתבעים, שחוות דעתו הינה אחת הסיבות להגשת התביעה על סכום כה מופרז. יתכן שאילו היתה ריאלית יותר (בהשוואה לחוות דעת מומחה בית המשפט, עליה בחרתי להסתמך), היתה נחסכת התביעה כליל, או שהיו מתקצרים ההליכים בצורה משמעותית והצדדים היו מצליחים להסכים ביניהם על חלוקת הנזק. עם זאת, אין להתעלם מכך, שהתובעים צדקו בכך שיש לקבל חוות דעת נוספת על זו של שמאי הנתבעת 1, שהכשיר עבודות לקויות של הנתבעת 2. לכן, מתוך הסך של 2,340 ש"ח ששילמו התובעים לשמאי מטעמם, אני קובעת שמחצית - 1,170 ש"ח - יוחזרו להם, וזאת בחלוקה שווה בין הנתבעות 1, 2 ו-4, ביחס של שליש כל אחת.

ידוע לי ששולמו סכומים מסוימים זה מכבר על ידי הנתבעת 4 (למשל - 2,360 ש"ח ששולמו ביום 7.4.06) אך לא קיבלתי פירוט בגין מה שולמו הסכומים ואת סכום התשלומים הסופי. ברור, כי אם שולמו זה מכבר סכומים כלשהם המתייחסים לרכיבים שקבעתי לעיל - יש להפחיתם מהסכום לתשלום בעקבות פסק הדין.

סיכום

לאור כל האמור, התביעה כנגד הנתבעת 3 נמחקת, ללא צו להוצאות.