פסק-דין בתיק א 39511/04

מבוא

1.         בפניי תביעה בעילה של רשלנות מקצועית, בגדרה נדרש הנתבע, עו"ד במקצועו, לשלם לתובע פיצויים בסך של 1,000,000 ש"ח.

2.         התובע הוא יליד שנת 1966. בהכשרתו המקצועית הוא מכונאי רכב. התובע ואשתו הם הבעלים של מוסך בעיר אילת. בשנת 1992 רכש התובע פוליסת ביטוח של אובדן כושר עבודה מאת הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ( להלן: "הפניקס"), המזכה אותו בפיצוי חודשי בסך של 1,500 ש"ח במקרה של אובדן 75% מכושר עבודתו. בשנת 1994 רכש התובע מהפניקס פוליסה נוספת לביטוח אובדן כושר עבודה המזכה אותו בפיצוי חודשי בסך של 7,000 ש"ח במקרה של אובדן 75% מכושר עבודתו ( שתי הפוליסות יכונו להלן: "הפוליסות"). בשנת 1995 או בסמוך לכך חלה התובע במחלת עור ( Alergic Contact Dermatitis) הגורמת לו לפריחה קשה בכפות הידיים לאחר מגע עם שמנים ודלקים. בשנת 1997 או בסמוך לכך, שכר התובע את שרותיו של הנתבע, על מנת שיגיש וינהל בשמו תביעה לתשלום תגמולי אובדן כושר עבודה נגד הפניקס, מכוחן של הפוליסות. התביעה הוגשה בשנת 1998 ונדונה במסגרת הליך בוררות בפני כב' הבוררת הדסה בן עתו. ביום 19.8.1999 ניתן פסק הבוררת. תביעתו של התובע נדחתה, משום שנפסק כי התובע לא הוכיח כי איבד 75% מכושר עבודתו או עיסוקו, כנדרש על פי הפוליסות. התובע טוען כי התביעה נדחתה בשל מחדלים רשלניים של הנתבע, בא כוחו בהליך הבוררות, ומכאן התביעה שבפניי.

3.         התובע טוען כי תביעתו נדחתה למרות שהבוררת קבעה שאין הוא מסוגל להמשיך בעבודתו כמכונאי רכב, רק משום שלא הובאו בפניה די ראיות על מנת להוכיח שהתובע גם אינו יכול לנהל את המוסך שבו הוא עובד.  התובע מצביע על כך שהבוררת מנתה בפסק הבוררות אחד לאחד את הכשלים הראייתים שהביאו לדחיית תביעתו:  התובע הסתפק בעדותו שלו עצמו ולא הביא עדים אחרים שיתארו כיצד מתנהל המוסך כל השנים לאחר פרוץ המחלה; התובע לא הציג אישור של רואה חשבון כדי להוכיח ירידה בהכנסות המוסך מאז פרוץ המחלה; התובע לא הביא כל ראיה לכך שאינו רואה ברכה בעיסוקו הנוסף כסוכן מורשה למכירת מכוניות מסוג סיטרואן ופיג'ו. התובע מצטט את המסקנה אליה הגיע הבוררת, כראיה לכך שכשלים אלה הם שגרמו לדחיית התביעה:

            " המסקנה היחידה שניתן להסיק מן העובדות הללו היא שלמרות מחלתו התובע לא ניסה בעבר ואינו מתכוון להתנתק בעתיד מעיסוקו כמנהל מוסך, וכנראה שמצא דרך לנהל את המוסך תוך המנעות ממגע עם דלקים ושמנים. כיצד הוא עושה כן בפועל לא ניתן לקבוע כשהתובע נמנע מהבאת ראיות בנושא זה למרות שנטל ההוכחה עליו. כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כשמדובר בפוליסה מן הסוג הזה, הייתי מצפה לתאור מפורט של אופן התנהלות המוסך בשנים האחרונות, תפקידו של התובע במהלך העבודה והשוואת ההכנסות."

            התובע טוען כי בשל מחדליו של הנתבע בניהול התביעה, הוא גרם לכך שהבוררת הגיעה למסקנה חסרת יסוד במציאות, לפיה התובע מנהל את המוסך, למרות שלאמיתו של דבר, הוא מעולם לא ניהל את המוסך לפני פרוץ מחלתו, וגם לא לאחר מכן, אלא עבד בתור מנהל עבודה מקצועי אחראי על המכונאים. מי שניהל מאז ומתמיד את המוסך מבחינה אדמיניסטרטיבית היתה רעייתו, סיניה בן חיון.

            התובע טוען כי רשלנותו של הנתבע באה לידי ביטוי כבר באופן בו נוסחה התביעה: הנתבע הסתפק בציון לאקוני של העובדה שהתובע איבד את האפשרות לעסוק בעיסוק סביר אחר, למרות שזהו אחד התנאים המצטברים לשם זכייה בתגמולי הביטוח.

            התובע מצביע על כך שבטופס ההצעה לפוליסה משנת 1994 הוא תיאר את עיסוקו בשם " מכונאי- מנהל מוסך", מה שצריך היה להדליק נורית אזהרה אצל הנתבע בעת ניהול התביעה, שכן הנתבע צריך היה לצפות כי תיאור זה של תפקיד ניהולי עלול להכשיל את התביעה, משום שייטען כלפי התובע שלא איבד את כושרו לעסוק בתפקיד של מנהל המוסך. על כן, הנתבע צריך היה להערך מבעוד מועד עם ראיות מתאימות שיוכיחו כי הלכה למעשה אין המדובר בעיסוק של ניהול מוסך, אלא בתפקיד של מנהל עבודה במוסך. לאבחנה זו נודעת חשיבות, שכן מנהל עבודה במוסך נדרש במסגרת תפקידו לבוא במגע עם שמנים ודלקים, ואילו מנהל המוסך מבצע עבודה משרדית ולכן אינו נחשף לחומרים אלה. לדבריו, ניתן היה בנקל להוכיח את התפקיד האמיתי של התובע במוסך, קרי, את היותו מנהל עבודה גרידא, להבדיל ממנהל המוסך, באמצעות זימונם של עדים שעבדו במוסך.

            התובע טוען עוד כי הנתבע התרשל בכך שלא הגיש בשמו תצהירי עדות ראשית, אלא הסתפק בהעדתו בעל פה.

            התובע טוען כי הנתבע הטעה אותו בכך שלא גילה לו בזמן אמת שהתביעה חסרת סיכוי משום שהוא ממשיך לעבוד במוסך, ואף אמר לו כי סיכויי ההצלחה סבירים.

            התובע מוסיף וטוען כי הנתבע התרשל בכך שלא הביא ראיות כלשהן בנושא הסוכנות למכירת רכבים שנוהלה מתוך המוסך, ולא הסביר שמדובר למעשה בעיסוק שנכפה על התובע על ידי יבואן הרכב, ולא היה רווחי.

            התובע טוען כי הנתבע התרשל בכך שלא הכין את הנתבע לעדותו בטרם נחקר בהליך הבוררות.

            התובע טוען עוד כי הנתבע התרשל בכך שלא הגיש במסגרת הבוררות חוות דעת של רופא תעסוקתי כדי להוכיח את אובדן כושרו של התובע לעסוק במקצועו או במקצוע סביר אחר המתאים לרמתו ולכושרו.

            לבסוף טוען התובע כי הנתבע התרשל בכך שלא טען בפני כב' הבוררת את הטענות המשפטיות הנכונות, שלו נטענו, היו יכולות לגרום לה לפסוק לטובתו. בעיקר יצא קצפו על כך שהנתבע לא הפנה את כב' הבוררת לפסק הדין בע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח פ"ד נב(5) 746, שם נקבע כי הנטל המוטל על התובע להוכיח שאיבד את הכושר לעסוק בעיסוק סביר אחר, הוא נטל מזערי. במקרה דנן, קל היה להוכיח לכב' הבוררת כי אין לתובע השכלה בתחום ספציפי וכי הכשרתו ונסיונו הם בתחום המכונאות בלבד.

דיון

4.         בטרם נדון בטענות הצדדים לגופן, נזכיר כי לא כל כשלון במשפט הוא בהכרח תולדה של ייצוג רשלני, ולא כל טעות בשיקול דעת של עורך הדין מקימה בסיס לתביעה בגין רשלנות מקצועית:

            " אמור מעתה - עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בעניני לקוחו ביעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. כמובן שמידתם של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כשלון של עורך דין יתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהם רחבים למדי, מכירים עדיין בכך שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עו"ד ברשלנות ..."

ע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן ו-18 אח'   פ"ד מד(4), 446 ,עמ' 464-465.

" אבל גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סניגור בניהול המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול-דעת לענין במסגרת הנתונים המשפטיים - המהותיים והדיוניים - הקיימים : עורך-דין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון, מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לטעון ולשאול, וכיצד ואימתי להימנע מלטעון או מלשאול - והכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות דיוניות. גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו : אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא-כל-שכן. החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו : החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו."