פסק-דין בתיק א 3823/05

1.         רקע

התובעות והנתבע היו צדדים להליך בוררות שהתקיים בפני הבורר עו"ד דן שפר, אשר נסב על שימוש בנכס מקרקעין של הנתבע בשדרות מוריה 12 בחיפה. לאחר שנשמעו ראיות בהליכי הבוררות ובטרם ניתן פסק בורר, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה בסכסוך נשוא הבוררות . הסכם הפשרה נחתם בחודש דצמבר 2003, ופסק הבוררות נכתב בחודש ספטמבר 2004 ונשלח לצדדים ביום 29.11.04 .  התובעות לא הגישו לבורר את סיכום טענותיהן. לטענת התובעות, לאחר חתימת הסכם הפשרה, לא היה מקום להמשך הבוררות ולמתן פסק הבורר, וזאת כיוון שהסכם הפשרה קובע כי כנגד תשלום של 15,000$ וכנגד פינוי הנכס וסילוק חובות הארנונה, יראו הצדדים את הסכסוך כאילו הוסדר והתביעה בבוררות תדחה.

לטענת התובעות, הם קיימו את הסכם הפשרה במלואו, הסך של 15,000$ שולם במלואו ובמועד, חובות הארנונה בגין השימוש בנכס הוסבו על שם התובעות והנתבע לא נדרש עוד לשלמם, ואף פינו את הנכס, אם כי לא במועד שנרשם בהסכם הפשרה. לטענת התובעות שינוי מועד הפינוי נעשה בהסכמת הצדדים, כאשר בהסכם הפשרה נכתב כי הפינוי יעשה ב- 31.12.03, בעוד שהנכס פונה בפועל במרץ או באפריל 2004.

הנתבע אינו חולק על התשלום לעו"ד אבני, שנעשה בשלמות ובמועד. לטענת הנתבע, הפרו התובעות את ההסכם הן בכך שלא פינו את המושכר עד אפריל 2004 והן בכך שלא סילקו את חובותיהן לעיריית חיפה, כמתחייב מהחוזה.

פסק הבוררות שניתן בספטמבר 2004, מחייב את התובעות בתשלום סך של 150,000$ בתוספת מע"מ. לאחר מתן פסק הבוררות הגישו התובעות לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות בטענה שהסכם הפשרה קויים ולפיכך אין עוד מקום למתן פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 09.02.05 כי השאלה אם הסכם הפשרה קויים אינה יכולה להתברר במסגרת בקשה לביטול פסק בורר, שכן מדובר בעניין עובדתי שצריך להתברר בהליך משפטי עצמאי בפני בית המשפט המוסמך . לפיכך הגישו התובעות תביעה זו כאשר השאלה עליה חלוקים הצדדים היא האם הסכם הפשרה קויים, אם לאו.

התביעה הוגשה כדי לקבוע שהסכם הפשרה קויים, ועל כן, לפי כוונת הצדדים והסכם הפשרה, אויינו הליכי הבוררות ופסק הבורר עימם, כך שהנתבע מנוע מלפעול על פי פסק הבורר.

2.         טענות מקדמיות לגבי אופן ניהול הדיון

לטענת התובעות אופן ניהול הדיון והחלטות בית המשפט הכשילו את הוכחת טענותיהם, ראשית בהחלטת בית המשפט שהנתבע יגיש את ראיותיו לאחר הגשת כל ראיות התובעות כולל חקירתן הנגדית ושנית, בדחיית בקשה להגשת קלטת שיחת טלפון כראיה מפריכה.

ההחלטה ליתן לתובעות להגיש את כל ראיותיהם, ולהיחקר, בטרם יגיש הנתבע את ראיותיו, באה בעקבות בקשת הנתבע לגילוי ראיות (בש"א 19683/05). בהחלטתי מיום 18.01.06 קבעתי כדקלמן:

זו בקשה להורות לתובעות להמציא לנתבע עותקים של תמלול השיחות וכן סרט ההקלטה הנזכר בתצהירה של התובעת, וכן להאריך לנתבע את המועד להגשת ראיותיו. לטענת התובעות, פסיקת בית המשפט העליון מתירה להסתיר ולהפתיע את היריב בחקירה נגדית. לשם כך ציטט את פ"ד סויסה, העוסק בהפתעה של התובע על ידי הנתבע. קבעתי שעל התובעות להסביר כיצד יוגשו הקלטות תוך עמידה בתנאי הקבילות בלי שיוגשו במסגרת ראיות התובעות, ולא קבלתי תשובה על כך. לפיכך, אני משנה את החלטתי מיום 13.7.05 על הגשת ראיות, ומבטל את ההחלטה המורה לנתבע כבר עתה להגיש ראיותיו. התיק יקבע להוכחות, ולאחר שיסתיימו כל עדויות התובעות, יוגשו ראיות הנתבע. כנראה שבדרך זו לא יצליח ב"כ התובעות להגיש את הקלטות כראיה לפני חקירת הנתבע ועדיו, אך אם כך הוא רוצה כך יהיה.

הדרך הקבועה בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 היא כי התובע מגיש ראיותיו תחילה, ורק לאחר תום הגשת ראיות התובע, מגיש הנתבע ראיותיו . בתי המשפט הופכים באופן שכיח סדר זה, ומורים על הגשת תצהירי הנתבע טרם נשמעו עדי התובע, מתוך שיקולי יעילות , אולם בתיק שלפני, לאור העובדה שלא ניתן היה להפיק קיצור כלשהוא מהקדמת הראיות, ולאור נסיון התובעות להפתיע את הנתבע בראיות שלא גולו בגילוי מסמכים, סברתי שמן הראוי שהתובעות יביאו תחילה את ראיותיהן ויחקרו עליהן.

הקלטת והתמליל, הם שעמדו גם במרכז בקשת התובעות להגיש ראיה מפריכה. בקשה זו נדחתה כיוון שהראיה המפריכה היתה בידי התובעות קודם לעדות הנתבע, וכיוון שהמקרה לא עמד בתנאים שנקבעו בפסיקה להגשת ראיות מפריכות . נימקתי את דחיית הבקשה ולא אוסיף על כך אלא שפסיקת בית המשפט אפשרה הגשת ראיה מפריכה לערעור מהימנות ניתנה בתנאים שבהם הביא הנתבע לראשונה את גרסתו בעדותו ולא ניתן היה לצפותה מראש. כך השופט זילברג בע"א 73/49 ויסרברג נ' חברת מייסדי חדרה בע"מ, פ"ד ד' 776, 780 (1950) :

"נקוט כלל זה בידך: כל שבעל הדין- אם תובע ואם נתבע- חייב (כדי לזכות במשפט) להוכיח את דברי עצמו, מחוייב הוא, בדרך כלל להגיש את ראיותיו בבת אחת, ואינו רשאי לחלקן ולהפסיקן על ידי שמיעת ראיותיו של הצד שכנגד; כל שהוא אינו חייב אלא לסתור את טענת יריבו, מותר לו לדחות את הבאת עדי הסתירה, כולם או מקצתם, עד לאחר סיום פרשת ראיות יריבו, אלא אם כן קיבל על עצמו מלכתחילה להוכיח את שלילת טענתו של ההוא".

לאור האמור לא קיבלתי את הבקשה.

לאחר שדנתי פעמיים בעניין זה במהלך הדיון, אני סבור כי לא היה צורך להעלות עניין זה בפעם השלישית בסיכומים. ענין זה יבוא בחשבון ההוצאות.  בשתי החלטותי אין כדי לפגוע בזכויותיהן הדיוניות של התובעות אשר יכולות היו להגיש את הראיה בכפוף לאמור בהחלטתי בבש"א 19683/05.

3.         האם הוסכם בין הצדדים שהתובעות ישארו בנכס עד סיום המשא ומתן?

לטענת גב' נורית אלון בתצהירה, קיימה עם הנתבע משא ומתן לצורך הישארות בנכס, כאשר היתה הסכמה מצדו להשארות התובעת בנכס עד תום המשא ומתן . מר רן זילברבוש, שעבד בזמנים הרלוונטים אצל התובעת 1, תמך בגרסה זו, כפי שעולה מהאמור בתצהירו. ואולם, במהלך חקירתו הנגדית הסתבר שמר זילברבוש לא היה מעורב במשא ומתן, ומה ששמע היה כנראה עדות מפיה של גב' אלון ולא מכלי ראשון. כל ידיעותיו של מר זילברבוש נסובו על שיחות טלפון שניהלה גב' אלון עם התובע במשרד שחלקו, ולא ברור מה בדיוק שמע מר זילברבוש מאותן שיחות טלפון, האם שמע את הנתבע ומה נאמר לו ע"י גב' אלון.

ש.         האם לך אי פעם הנתבע אמר - "אני לא מתעקש על יום מסוים של פינוי, לא אכפת לי אם תצאו היום או בעוד חצי שנה"? שמעת את זה במו אוזניך? איפה ומתי?

ת.         לא שמעתי את זה במו אוזניי.