פסק-דין בתיק א 37512/00

התובע, יליד 1.6.70 היה במועדים הרלבנטיים לתביעה עובד של הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") והועסק על ידיה כמאבטח בשירות הנהלת בתי המשפט [ סעיפים 1 ו 4 לתצהיר התובע וכן סעיף 1 לפרק השני בתצהירו של מר אלי ז'נו, עד הנתבעת וקב"ט מחוז חיפה והצפון (ככל הנראה  של הנהלת בתי המשפט - צ.כ.) כפי סעיף 1 בפתיח לתצהירו (להלן: "ז'נו") ].

ביום  27.8.1998 נפגע התובע בעת שהשתתף במשחק כדורסל ששוחק במסגרת יום ספורט למאבטחי הנהלת בתי המשפט שהתקיים באולם ספורט השייך לנתבע מס' 2 המוכר לציבור כ"מכון ווינגייט" (להלן: "המכון"); המכון היה אחראי על החלק הלוגיסטי של יום הספורט וניהולו, כפי העולה מהחוזר שהוצא על ידי המכון, הנספח לתצהירו של ז'נו.

כתוצאה מהפגיעה הנ"ל נגרם לתובע נזק גוף, כפי שיפורט בהמשך הדברים; מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט, ד"ר אמנון ישראלי,  וקביעותיו מקובלות על הצדדים, קבע את שיעור נכותו של התובע לכדי 15% לצמיתות.

התביעה היא לתשלום פיצוי לתובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כאמור לעיל.

אין חולק על כך שיש לראות את הפגיעה שנפגע התובע כפגיעה שנובעת מביצוע עבודה בשירות הנתבעת (עמ' 7 לפרוטוקול).

לטענת התובע, כפי סעיפים 7 עד 9 לתצהירו, נבעה  פגיעתו מכך שמשטח אולם הכדורסל העשוי עץ היה פגום באופן שהיו בו "...מרווחים חריצים ושקיעות...";

רגלו של התובע נתקלה בחריצים הנ"ל או אחד מהם, התובע נפל ונפגע בברכו הימנית (אני מתעלם מטענות התובע לעניין ההזעה המוגברת והעדר מזגנים שאין לה משמעות לעניין קביעת האחריות לתאונה).

התובע לא הביא כל ראיה נוספת לאמור לעיל לבד מעדותו שלו ובהיותו "בעל דין" ובהעדר נסיבות מיוחדות, זקוקה עדותו לסיוע [ סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשמ"א - 1971 ].

מאידך, הנתבעים לא הביאו כל ראיה מטעמם; לא הובא צילום של רצפת האולם, גם לא הובא עד כלשהו המכיר את האולם או העוסק בתחזוקתו וכיו"ב.

"..כלל נקוט  בידי  בתי  המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין   בחזקתו,  שלא  ימנע  מבית המשפט ראיה,  שהיא  לטובתו,  ואם  נמנע מהבאת ראיה רלבנטית  שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן  להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י  מז2 עמ' 605 בעמ' 615).

"הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע  חזקה שבעובדה, הנעוצה  בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה:  דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, "על הראיות" תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1391 - 1398,  דברים שצוטטו בהסכמה  בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499  בעמ'  509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ].

במקרה זה הדברים הם משמעותיים ביותר; האפשרות שהייתה למכון, ובעניין זה גם לנתבעת ששותפה עם המכון באינטרס לעניין שלילת טענות התובע, להביא ראיות סותרות הייתה קלה וברורה ביותר.

טענות הנתבעים שגם התובע לא הביא עדים נוספים, מאבטחים ששחקו עימו, אין להן משמעות מאחר וגם הנתבעת יכולה הייתה לעשות כן, וביתר קלות שכן לה הרישומים של שמות המאבטחים ופרטי מגוריהם ולה האפשרות לתחקר אותם, ועל כן בעניין זה ההימנעות היא הדדית, לכל הפחות, כאשר לגבי התובע יש לה משמעות מספקת בכך שהוא נדרש לסיוע.

סיוע כזה ניתן למצוא בהעדר הראיות המתאימות ובנות ההשגה מטעם המכון והמדינה [ ראה, קדמי, "על הראיות", חלק ג' עמ' 1650, 1653 פיסקה 5 ].

העובדה, אם עובדה היא, שהמכון לא היה ער לאירוע עד קבלת כתב התביעה (סעיף 3 לתצהיר עובדת המכון, גב' שושנה הרפז) אין בה כדי לשנות לעניין זה.

התביעה הוגשה ביום 30.3.2000, כשנה וחצי לאחר התאונה, פרק זמן שאין בו כדי למנוע חקירה וברור ממשים על ידי המכון, ומכל מקום, לא  הובאה כל ראיה על כך שהמכון נתקל בקושי כלשהו לברר את מצבו של אולם הכדורסל בעת האירוע עקב מעבר הזמן.

לאור האמור לעיל, אין לי אלא לקבוע שהמכון חב ברשלנות כלפי התובע; לעניין זה אין צורך להתייחס לפסיקה שהובאה על ידי באי כח הנתבעים, בכל הכבוד לאותה פסיקה, באשר ל"טבעיות" של פגיעה באירועי ספורט וכיו"ב; כל הדברים האמורים שם נסבים למקרים רגילים, בהם אין סכנה נסתרת ומיותרת למשתתפים באירוע הספורטיבי לבד מעצם העיסוק בספורט, הכולל סיכון בפני עצמו.

גם הפסיקה העוסקת בסיכוני  היום יום, ואפשרות ההחלקה כדבר שאין לגביו אחריות, מתייחסת למקרה שבו אין סיכון מוגבר, כמו במקרה זה, כאשר לפי

הראיות, כפי קביעתי לעיל, היה משטח הכדורסל משטח שחבוי בו סיכון בלתי רגיל למשתמשים.