פסק-דין בתיק א 36422/03

בפני תביעה בגין נזק שנגרם למכוניתה של התובעת בתאונה עם רכב נהוג בידי הנתבעת 1 (להלן: " הנתבעת") ומבוטח ע"י הנתבעת 2.

לטענת התובעת מכוניתה נפגעה מאחור ע"י הנתבעת כאשר היא היתה בעצירה בתמרור האט (שכיום הוחלף לתמרור עצור). לטענת הנתבעת, היא עברה בצומת בנסיעה ישר כשלפתע הגיע רכב נוסף (להלן: "צד ג'") מהכיוון הנגדי, פנה בצומת שמאלה, פגע במכוניתה והדף אותה לעבר רכב התובעת. צד ג' נמלט מהמקום מבלי להשאיר את פרטיו.

התובעת לא מצאה לנכון להתייחס בכתב תביעה או בתצהירה לקיומה של המכונית הנוספת, אלא רק בעדותה הודתה בכך שהיה רכב נוסף אלא שלטענתה הוא לא היה מעורב בתאונה. בעניין זה העידה התובעת: " שתביא אותו. היא נכנסה בי וגמרה את התאונה בי. זה לא הבעייה שלי...", ותלתה את אשמתה של הנתבעת בכך שהיא נסעה מהר.

העובדה שהיה רכב נוסף שהיה הגורם העיקרי אם לא הבלעדי לתאונה עולה לא רק מעדותה של הנתבעת אלא גם מצילומי הנזק שכן הנזק במכוניתה של התובעת נגרם בחלק האחורי של הכנף השמאלית-אחורית, ולא בחלקה הקדמי של המכונית, ומכאן ברור שהנתבעת אשר הגיעה בכביש החוצה משמאל לתובעת, לא התקדמה ופגעה בה אלא נהדפה, ופגעה בדופן אחורית של מכונית התובעת.

מצילומי הנזק ודו"ח שמאי של מכונית הנתבעת עולה כי מכוניתה נפגעה בשני מקומות בדופן ימין: בכנף האחורית, ובכנף וגלגל קדמיים-ימניים. הפגיעה היחידה במכונית התובעת היתה בדופן שמאל אחורית, וכידוע אין זה דרכן של מכוניות לנסוע הצידה. בנוסף נפגעה מכוניתה של הנתבעת, ללא ספק ממכונית צד ג',  בדלתות שמאל, ללא פגיעה במראה השמאלית, בכנף הקדמית או בפינה הקדמית שמאלית שלה.

פגיעות אלה במכוניתה של הנתבעת מצביעות על כך שהיא היתה בצומת כאשר צד ג' נכנס אליו וחזיתו פגעה בדופן מכוניתה ולא להיפך.

כאמור בתחילה לא מצאה לנכון התובעת להזכיר כי רכב נוסף היה מעורב בתאונה, אחר כך התנערה מנוכחותו בטענה שזו לא הבעייה שלה, טענה שהנתבעת נהגה במהירות של 120 קמ"ש, ועמדה על כך שהרכב הנוסף לא היה מעורב בתאונה. כשנשאלה אם ראתה רכב נוסף ענתה:

" ראיתי רכב שנמלט, והוא לא פגע... ראיתי רכב נוסף שבא משמאל חצה את הצומת וברח, והוא לא פגע בה, לא היה מגע ביניהם".

וכן העידה:

" מי שהגיע מהכיוון הנגדי לא פגע בה. היא המשיכה לנסוע במהירות מעל המותר ונכנסה בי. (הרכב שנסע) חצה את הצומת. הוא לא היה מעורב בתאונה, הוא לא נפגע, ולא פגע בה"

גם עדותה בנושא הנזק היתה חסרת מהימנות באותה מידה. התובעת העידה כי מכוניתה של הנתבעת הגיעה במהירות גבוהה מעל למותר, לגרסתה במהירות של כ- 120 קמ"ש. כמו כן העידה שהנתבעת יצאה מהמכונית, התחננה לקחת את התובעת לבית חולים והסכימה לדרישת התובעת כי תפצה אותה. לא נתתי אמון בגרסה זו. אינני מאמינה שבמצבן של הנהגות לאחר התאונה דובר ביניהן על פיצוי (הנתבעת אמנם לא נפגעה גופנית אך לכל הדעות היתה במצב נסער), ולנוכח כל הפרכות בעדותה של התובעת ועדותה המגמתית באופן קיצוני - אינני נותנת אמון בגרסתה, גם באשר לטענתה הסתמית בדבר מהירות נסיעתה של הנתבעת. התובעת לא טרחה להגיש דבר שיש בו כדי להצביע על מהירות גבוהה מדי של הנתבעת, לא כל שכן מהירות של 120 קמ"ש אשר בוודאי היתה באה לידי ביטוי סימני צמיגים על הכביש ובעדויות בתיק המשטרה. טענה זו הועלתה ע"י התובעת באופן בלתי מבוסס כמו גם יתר פרטי עדותה.

הנתבעת העידה כי נסעה ישר, מהכיוון הנגדי הגיעה סטיישן וולבו שפנתה שמאלה בצומת, פגעה בדלתות מכוניתה והדפה אותה לצד ימין למקום שבו עמדה התובעת. שוטרים שהיו במקרה במקום רצו אליה, ובזמן הזה ניצל נהג הוולבו את ההזדמנות ונמלט מהמקום.

מצילומי הנזק עולה שהפגיעה, כאמור, לא היתה בחלקה הקדמי של מכונית התובעת אלא בדלתות, דהיינו שהיא כבר היתה בצומת כאשר צד ג' נכנס אליו, ושנית, בהתחשב בכך שהיא נסעה ישר, והוא הגיע מולה ופנה שמאלה, ובכך שאין תמרור בכיוון נסיעת מי מביניהם - שזכות הקדימה היתה שלה. הנתבעת גם העידה:

"אני הייתי בתוך הצומת והוא בא עלי".

הנתבעת העידה שהיא היתה בדרך לעסק שלה, אותו פותחים העובדים, ולא היתה לה סיבה כלשהי למהר. כמו כן העידה שניסתה לברר במשטרה את זהותו של הנהג הנוסף - ללא הצלחה. יש לשער שאם פרטי הנהג היו במשטרה, גם התובעת היתה מביאה אותם בפני ומוסיפה אותו כנתבע נוסף.

לטענת התובעת בסיכומים חלה על הנתבעת חובת הזהירות כשהיא מגיעה לצומת ועליה לברר אם הצומת פנוי בעת שהיא חוצה אותו. לכן, לטענתה יש לחייב את הנתבעת לשאת בפיצוי התובעת, וכל טענה שיש לנתבעת - עליה להפנות לצד ג' כאשר חלוקת האחריות ביניהם אינה מעניינה של התובעת.

אינני סבורה שכך הדבר בעניינינו. אילו היתה הנתבעת רשלנית, הרי שהיא וצד ג' היו מעוולים במשותף, והתובעת היתה זכאית להפרע מכל אחד מהם ולהותיר לו להתמודד עם המעוול הנוסף על חלקו באחריות לתאונה. ואולם, תנאי מוקדם הוא שהתובעת תוכיח כי הנתבעת היתה רשלנית.

מחומר הראיות שבפני עולה כי זכות הקדימה בצומת היתה של הנתבעת, ובנוסף היא היתה הראשונה שנכנסה לצומת. לא הוכח כי היא יכלה לצפות שהנתבע יכנס אחריה לצומת ויפנה בה שמאלה, לתוך דופן מכוניתה. לפיכך לא הוכחה רשלנות כלשהי מצידה. גם הטענה כי נסעה מהר מדי לא הוכחה - וודאי לא כאשר כל כולה מתבססת על עדותה של התובעת שהיתה בלתי כנה באופן עקבי.

לאור כל האמור לעיל - נדחית התביעה.