פסק-דין בתיק א 3536/99

1.         התובעת חברה העוסקת במתן שירותי הגברה, תאורה, ציוד וחשמל לארועים תובעת מהנתבעות פיצוי על אובדן ציוד  אלקטרוני יקר ערך, בתחום עיסוקה, אשר לטענתה אוחסן בחצרים השייכים לנתבעות או מנוהלים על ידן, ואשר נגנב בליל 11.5.92.

מדובר בכך שהנתבעת 1, האגודה למען החייל מקיימת אתר נופש לחיילי צה"ל, בגבעת אולגה, בתוך מתקן השייך לצה"ל,  ובמסגרת זו התקיימו במאי 92 ארועים להנאת החיילים הנופשים, והתובעת סיפקה שירותי הגברת קול ותאורה לחברת טבת בע"מ אשר הפיקה את הארועים הללו.

המתקן האמור הוא בעצם שילוב של בסיס צבאי שיש לו מפקד - אותה עת רס"ב אסרף ואתר נופש המנוהל על ידי האגודה למען החייל, והמנהל מטעמה הוא אזרח - אותה עת מר יוסי סאקר. הצוות במקום אף הוא שילוב של חיילים ועובדים אזרחיים, כאשר האחריות על משימות האבטחה והשמירה ההיקפיות, להבדיל מארגון הנופש והפעילויות שבתוך המתקן, מוטלת על החיילים. בנוסף - שכרה האגודה חברת שמירה פרטית שכנראה דואגת לסדר ולאבטחה הפנימיים, אולם אינה ממונה על האבטחה ההיקפית (פרט לכך, שיש נציג מטעמה בעמדת הש.ג. של הבסיס לצד החיילים).

בסיום אחד המופעים, שהתקיים ב-11.5.92, חפצו אנשי התובעת להשאיר בשטח המתקן חלק מציוד ההגברה והתאורה על מנת שישמש במופע נוסף שעמד להתקיים אחרי יומיים, ובכך לחסוך את תהליך ההעמסה על משאית, הובלה, איחסון, הובלה מחדש ופריקה של אותו ציוד מקץ יומיים.

נראה שבעבר הושארו במקום פריטי ציוד שכונו "ברזלים" והיו אמנם, מסורבלים ולא נוחים לטלטול, כגון גשרי תאורה ממתכת או עמודים, אולם ערכם הכספי לא היה רב ולא היה סיכון משמעותי בהותרתם במקום בין הופעה אחת לאחרת, אלא שזו הפעם מדובר היה בציוד רב ערך ורב משקל תרתי משמע.

התובעת טוענת כי קיבלה אישור והסכמה מהנתבעות לאחסן את הציוד בחדר סגור ונעול, ואולם כאשר חזרו אנשי התובעת מקץ יומיים, ופתחו את אותו חדר, והחלו מתקינים מחדש את הציוד על הבמה המיועדת להופעה, התברר, למרות העדר סימני פריצה כלשהם, כי החדר נפתח על ידי אלמונים ונגנבו מספר ארגזים, כנראה שלושה במספר, המכילים אותו ציוד יקר ערך ששוויו כ-48,000$.

2.            התובעת טענה בכתב תביעתה כי הנתבעות או נציגיהם התרשלו בשמירה על הציוד ובנקיטת אמצעים לא מתאימים לאיחסונו, ועל כן חבים הם בפיצוי התובעת על נזקיה.

כמו כן נטען כי בהעדר ידיעה ברורה על נסיבות הגניבה יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו", וכי נסיבות הגניבה מתיישבות יותר עם העובדה שהנתבעות לא שמרו על רמת זהירות סבירה בשמירה על הציוד.

אף שכתב התביעה לא פירש את הדין הרלוונטי שעליו נסמכת עילת התביעה, סיכומי ב"כ התובעת מתמקדים בחלופות השונות של חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כאשר התובעת מבקשת לשכנע, על בסיס הראיות שנשמעו, שהנתבעות היו בגדר שומר שכר ביחס לציוד שנגנב, לחלופין מעמדן היה זה של שומר חינם, ולחלופין כי הן חבות מכוח הוראת סעיף 2(ד) לחוק הנ"ל בשל כך שלא הודיעו לתובעת כי עלול להגרם לציוד נזק.

כמבואר לעיל, ובמישור הראייתי, סבורה התובעת שנטל ההוכחה להיעדר רשלנות הוא על כתפי הנתבעות בשל חלות הכלל הדבר "מעיד על עצמו" נשוא סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

הנתבעות חלקו על עצם הטענה כי היתה גניבה מטעמו של צד ג', על כך כי התירו את השארת הציוד במקום, ובודאי על מעמדן הלכאורי כ"שומר" על פי החוק, שלא לדבר על חבות מכוח סעיף 2(ד) הנ"ל, וכן כפרו בתאור פרטי  הציוד שנגנב ושוויו הכספי.

3.         יש לציין כי בכל האמור בהבאת ראיות והנחת תשתית עובדתית לנטען, פעלה התובעת בשיהוי משמעותי ובלתי מוסבר, דבר שפגע קשות באפשרות להציג בפני בית המשפט תמונה ברורה ושלמה, שכן חלוף הזמן פגע באפשרות להעיד את כל הנוגעים בדבר, לאתר מסמכים רלוונטיים, והשנים הרבות הקשו מדרך הטבע על זכרונם של העדים.

כדוגמא מובהקת לקושי שיצר שיהוי זה ניתן להביא את השאלה העובדתית החשובה בדבר זהות הגורם שאישר לכאורה, לתובעת לאחסן את הציוד שנגנב בחדר בשטח המתקן. התובעת טענה, כי מדובר "באיש צה"ל רס"ר בדרגתו", אך עדיה התקשו ליתן לו שם או תיאור ברור, והאמירות במישור זה מעורפלות ולעתים מבולבלות כמו למשל, דברי העד יהודה רביבו:

            "בפעמים שהייתי שם דיברו עם סאקר או אסרף או דוד כהן בנושא השארת הציוד. הם היחידים שהיו נותנים לנו אישור. באותו ערב אינני זוכר עם מי דיברו. בפועל ביום הזה היה לדעתי, יוסי סאקר בטוח היה שם, וגם לדעתי, גם אסרף היה שם, אני ראיתי  אותו  באותו יום".

מעדותו של רס"ב אסרף עולה, כי היו עוד שני רס"רים באותה תקופה בנוסף אליו, דוד כהן שכנראה, נפטר ואיננו, ורס"ר נוסף בשם שגן אמנון, ומכל מקום, איש מהם לא אותר ולא נתן עדות, בעוד שאסרף עצמו מכחיש כל קשר לאירוע ולמתן ההרשאה.

ברור שלו התובעת היתה פועלת בזריזות ולא ממתינה שנים ארוכות לבירור הענין, מצד אחד, עדיה היו זוכרים היטב עם מי דיברו ומה שמו, ומצד שני, לא היה קושי לאתר ולהעיד את שלושת הרס"רים "המועמדים" הפוטנציאליים במישור זה.

התביעה הוגשה לבית המשפט אך שבועות ספורים לפני חלוף תקופת ההתיישנות של 7 שנים, ואילו בזמן אמת, גם שם קיים שיהוי בלתי מוסבר כאשר תלונת התובעת למשטרה על דבר הגניבה הוגשה רק כשבועיים לאחר מעשה (בסמוך ל-27.5.92) ופירוט הציוד שנגנב נמסר למשטרה במועד מאוחר עוד יותר, כחודשיים ימים אחרי הארוע.

השתהות זו פעולתה צריכה להיות לחובת התובעת, ויש בכך ליצור משום מעין "נזק ראייתי" המקשה על ברור התביעה ואינו מיטיב עם הצד התובע.

עם זאת, בידי לקבוע  במידה מספקת את עיקרי העובדות הצריכות להסקת המסקנות המשפטיות המתחייבות ואשר כמפורט להלן יחרצו את גורל התביעה.