פסק-דין בתיק א 33749/07

זוהי תביעה בסדר-דין מהיר, בגין נזק לאוטובוס בתאונה עם רכב פרטי. בין הצדדים התנהל הליך קודם, שבו זכתה הנתבעת בתביעתה נגד התובעת. בית-המשפט המחוזי "חילק את האחריות" בשיעור 40% - 60%. בפני, ה"תביעה שכנגד" שהוגשה בנפרד. הצדדים חלוקים באופן שבו הם מנסים ליישב את הוראות סעיף 64 לפקודת הנזיקין (שעניינו "אשם") עם הוראת סעיף 68 לפקודת הנזיקין (שעניינו "אשם תורם"). התובעת טוענת שניתן להקים את תביעתה על סמך הקביעה שנהג רכב הנתבעת נושא ב - 40% מהאחריות לתאונה. הנתבעת סבורה שזהו ניסיון בלתי אפשרי להקים תביעה על בסיס "אשם תורם". לשיטתה, אף שבשני הסעיפים ננקטת לשון "אשם" מדובר בסוגי אשם שונים: בעוד שסעיף 64 עוסק  באשם המקים חבות, בסעיף 68 מדובר  ביצור אחר,  "נטל אשם", אשר די בו רק לצמצם את הזכות לפיצוי, אך אין לבסס עליו עילת תביעה עצמאית. למרות היקפה הצנוע מאוד של התביעה סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב - ובאופן נאה.  

פסק-הדין ינתן בקיצור נמרץ, כמתחייב מההליך.

סעיף 64 לפקודה קובע:

""אשם" הוא מעשהו או מחדלו  של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה  כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראו  כך אם נתקיימה אחת מאלה:

.........

(2) אשמו של אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק.

יהיה אשר יהיה פירושו הנכון של הביטוי "הסיבה המכרעת לנזק" - אין ספק שהכוונה אינה למבחן כמותי. דהיינו, הדין לא התכוון מעולם לקבוע שניתן לתבוע בנזיקין רק את המזיק הנושא בעיקר האחריות להתרחשות הנזק.  אילו זו היתה הכוונה, ממילא לא היו באים לעולם "מעוולים במשותף" ולא היה צורך לתת בידם את הזכות להשתתפות (שבפקודת הנזיקין הישראלית עוגנה בהוראת סעיף 84).    סעיף 68 לפקודה שכותרתו "אשם תורם" קובע:

"(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו מקצתו עקב אשמו של אחר, לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שיפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; ....

הסעיף אינו נוקט לשון "רוב" ו"מיעוט" בדונו במצב שבו התובע והנתבע חולקים את האחריות לנזק - וגם אין הוא מתמצה בנסיבות של "אחריות שווה". דומה שלשון הסעיף אדישה לחלוטין לשאלה, אם "רוב" האחריות רובץ על התובע, או על הנתבע. אכן, מאז ימי בראשית של המשפט המקובל צעדנו כמה וכמה צעדים קדימה. במשפט האזרחי הישראלי בכללו (ובודאי שבדיני הנזיקין), מוכרת זכות ההשתתפות בין "חייבים יחד ולחוד" ומוכרת זכות התביעה מכוחה של  עילה הנגועה באשם. הרעיון שתובע יכול שיהיה נגוע בעצמו באשם כלשהו - בודאי כבר אינו נתון במחלוקת מזה שנים רבות.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לאיפיון המונח "אשם" בסעיפים 64 ו- 68. נטען, שאשם שעליו מבססים תביעה שונה מ"אשם תורם" שמכוחו מקטינים פיצוי.  ללא ספק יש ביסוס מילולי לעמדה זו הן בפסיקה והן בכתבי מלומדים. כשלעצמי, איני בטוח כלל שזהו תיאור מעודן דיו של האבחנה הראויה. מכיוון שסעיף 68 לא סיפק חלופה להגדרת "אשם" שבסעיף 64, קשה להניח שמדובר באמת  במושג "שונה".  לטעמי, לא המושג שונה - אלא שבסעיפים 64 ו - 68 נדרש יישומו של אותו מושג בהקשרים שונים. השאלה שבמוקד דיני הנזיקין חייבת להיות נורמטיבית: מהן הנורמות החלות על המעורבים באירוע? האם חרגו מהן? מושג ה"אשם" חייב להבחן בהקשר הנורמטיבי הזה ולא בהקשר המילולי.

סעיפים 64 ו - 68 עוסקים ב"אשם" שהקשרו שונה: בעוד שסעיף 64 נוגע ל"אשם" המופנה כלפי הצד שכנגד, סעיף 68 עוסק ב"אשם" המופנה כלפי התובע עצמו.  יש הבדל בין חובת הזהירות שחב אדם כלפי הזולת וחובת הזהירות שהוא חב כלפי עצמו. חובת הזהירות שנתבע חב כלפי הזולת היא "יסוד חיובי" (דהיינו אחד מהעניינים שעל התובע להוכיח כדי להקים את עילתו) - והיא נוגעת ל"אשם" שבסעיף 64. חובת הזהירות שתובע חב כלפי עצמו היא "יסוד שלילי"  (דהיינו ענין שהנתבע צריך להוכיח כדי להקטין את הפיצוי שבו יחויב) והיא נוגעת ל"אשם תורם".  מכיוון שלחובות זהירות יש תמיד ביטוי עובדתי  - החובה (או האיסור) שבהתנהגויות מסוימות בהקשר מסוים - לא יכולה להיות תשובה אחת, אוטומטית, נכונה תמיד, לשאלה, אם יש (או אין) חפיפה בין היסוד החיובי והיסוד השלילי, או בין ה"אשם" ל"אשם התורם".

 הבירור העיוני של שאלות משפטיות יוצא נשכר מהצמדות למערכת עובדתית. מערכות עובדתיות שונות זוכות להסדר משפטי שונה ומשתי הדוגמאות שלהלן ניתן ללמוד לענין שבו חלוקים הצדדים באשר למשמעות שיש לייחס למונח "אשם" בסעיפים 64 ו -68.

דוגמא ראשונה נוגעת לתביעת רשלנות של לקוח נגד עורך-דין. עורך-הדין התרשל נגד הלקוח כשהכין תצהיר שבו שגיאה גסה. בשל כך נכשלה תביעה. הלקוח לוקה בתרומת אשם - הוא חתם על התצהיר בלי לטרוח לקרוא אותו. אילו קרא, היה מגלה את השגיאה ללא קושי. הלקוח תובע את עורך-הדין בתביעת רשלנות. הוא יזכה, אבל יתכן שלא יזכה בפיצוי מלא בשל הפחתת "אשם תורם". אלא, שמערכת היחסים בין מומחה המספק שירות לבין רוכש השירות אינה סימטרית:  לא סביר שעורך-הדין יצליח  בתביעה (אם נגרם לו נזק כלשהו מהפרשה) נגד הלקוח מכח "אשמו של הלקוח": ללקוח אין חובת זהירות מקצועית כלפי עורך-הדין. ה"אשם" של הלקוח הוא רק "אשם תורם". הוא בא לבטא  רק את חובתו של אדם להזהר באינטרס של עצמו - לא את חובתו להזהר באינטרס של האחר. ניתן לבסס עליו רק הפחתה מהפיצוי שיקבל הלקוח.

דוגמא שניה נוגעת לענייננו: שתי מכוניות התנגשו בצומת: הנהג האחד התעלם מאור אדום ברמזור.  הנהג השני נהג במהירות כפולה מהמהירות המותרת. סביר שכל אחד מהם היה יוצא חייב בפלילים אילו הועמד לדין. כאן יש סימטריה מוחלטת בחובות הזהירות של הנהגים: הן נגזרות מאותן עובדות, מאותו דין ומאותו היגיון. כל ביטוי מעשי של החובה שלהם כלפי עצמם חופף לגמרי לביטוי החובה שלהם איש כלפי חברו. תביעתו של כל אחד מהם גוררת "נטל של אשם" שיגרום להפחתה מהפיצוי, אפילו אם תצליח.  אבל כאן מתקיימת  חפיפה מוחלטת בין היסוד השלילי ("אשם תורם" שמצדיק הפחתה מפיצוי) לבין היסוד החיובי ("אשם" שעליו ניתן לבסס תביעה): "נטל האשם" שיביא להפחתה בפיצוי של כל אחד מהנהגים זהה ל"אשם" שעליו מבסיס הנהג האחר את תביעתו. שני ביטויי האשם מבוססים על אותן עובדות ועל אותן נורמות משפטיות. המצב היה שונה, אולי, אילו אשמו של אחד הנהגים היה מתבטא בחריגה מנורמה אשר לא נוגעת להגנה על האינטרס של הנהג האחר.

ולענייננו: בית-המשפט המחוזי דן בתאונה ומצא ששני הנהגים חטאו איש כלפי רעהו לפי אותן עובדות ולפי אותן נורמות משפטיות. הוא חילק את האחריות בשיעור 40% - 60%. בכך הניח תשתית לקבלתן של תביעות הדדיות בשיעורים אלה.  לא נראה שיש לייחס חשיבות עליונה לניסוח המילולי המדוייק (אף שבית-המשפט המחוזי דייק מאוד בדבריו על "חלוקת אחריות" - המצביעה על ראיית סוגי האשם של שני הנהגים כמונחות באותו מישור עיוני). אם היתה בפני בית-המשפט רק תביעתו של צד אחד, בהחלט יכול היה להפחית מהפיצוי סכום כלשהו בשל "אשם תורם". מבחינה מהותית אשמו התורם של נהג הבא בנעלי תובע זהה לחלוטין בכל תכונותיו לאשם שמכוחו הוא עצמו יחוב בנזיקין כשיעמוד בפני בית-המשפט בנעליו של נתבע. למעשה, עצם הצגת נושא הדיון כאפשרות לתבוע בגין "אשם תורם" מטעה וגוררת את בית- המשפט לדיון סמנטי עקר שתוצאתו שגויה.

מדי שנה ניתנים בישראל אלפי פסקי-דין ( ולפחות מאות מהם בידי מותב זה) שבהם מחולקת האחריות בין המעורבים בתאונות דרכים - ומתקבלות בהתאמה תביעות ותביעות שכנגד לפי שיעור חלוקת האחריות. בעלי הדין שבפני שותפים לאינספור הכרעות כאלה  ולא תמיד על דרך הפשרה. אין קושי לאתר בפסיקה לא מעט מקרים שבהם  שמחה הנתבעת לזכות בפיצוי מכוחו של "אשם תורם". דומה שאין זה ראוי שבעל-דין יחוש חופשי להנות מכל העולמות ולטעון טענות משפטיות סותרות בהליכים שונים בדרך זו.

לגוף הענין:  התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת סך 3,862 ש"ח הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.5.07 ועד התשלום המלא בפועל, שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ והאגרה ששולמה.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים בדואר.

ניתן בהעדר הצדדים היום 14 בינואר 2008, ז' בשבט התשס"ח.