פסק-דין בתיק א 33151/04

ביום  8/6/03 ארעה תאונת דרכים שהייתה "תאונת שרשרת" בה היו מעורבים מספר רב של רכבים.  שלושת הרכבים המעורבים בתאונה שבפניי היו הרכבים האחרונים בשיירת המכוניות:

רכב התובעת (דולב) - נהוג על ידי מר  יניב כהן, היה ראשון מבין שלושתם.

רכב  הנתבעים 1 ו-2 (מגדל) - נהוג על ידי מר חמו דוד, היה השני.

ורכב הנתבעים 3 ו-4 (ניו קופל) - נהוג על ידי מתן שר שלום, היה שלישי ואחרון.

עקב התאונה, שלמה הנתבעת 2 לתובעת, את מרבית נזקיה, דהיינו את כל הנזק האחורי וחלק מהנזק הקדמי, והתובענה שבפני עניינה, בקשר ליתרת סכום הנזק שלא שולמה לרכב התובעת בגין הנזק מלפנים.

תאונה זו, נדונה כבר בבית משפט לתביעות קטנות בת.ק. 1458/04 בפני השופטת ריקי שמולביץ, ששמעה את עדויות חלק מהנהגים שהעידו בפניי, והצדדים בסופו של דבר, הגיעו להסכמה בקשר לחלוקת האחריות בתאונה עצמה, ביחס לרכב צד שלישי שנפגע בתאונה ע"י רכב התובעת.

בתובענה בתביעות קטנות, נדונה תביעתה של נהגת הרכב, שהיה לפני רכבו של יניב כהן ושנפגע מאחור ע"י רכב התובע לאחר שזה נהדף בעקבות המכה שקיבל מהנתבעים.

הצדדים בתביעות הקטנות, הגיעו להסכם פשרה לפיו, שולמו לתובעת שם סכומי הנזק, כך:

נהג התובעת מר יניב כהן, באמצעות חברת הביטוח שלו שם (הראל ומעסיקתו בזק)  שילם 25% מסכום הפשרה.

מר חמו דוד באמצעות חבר הביטוח שלו (מגדל) שילם  45% מהפשרה.

ומתן שר שלום (באמצעות חברת ההשכרה ניו קופל) שילם 35% מסכום הפשרה.

שלושת הנהגים המעורבים בתאונה העידו בפניי, והגעתי למסקנה, כי מרבית האשם לתאונה רובץ לפתחו של חמו דוד  הנתבע 1.  עד התובעת מר יניב כהן שהתגלה כעד אמין שעדותו לא נסתרה ודבריו התיישבו היטב גם עם עדותו בבית המשפט לתביעות קטנות. מר יניב כהן העיד, כי עצר את רכבו, עצירה מלאה, לאחר שהרכב לפניו בלם, ואז קיבל שתי מכות חזקות ששתיהן היו באותה עוצמה (עמוד 3 לפרוטוקול הדיון).

לכאורה, כשמדובר בשתי מכות בעלות עוצמה פגיעה שווה היה מקום להניח, כי חלוקת האחריות הנכונה של הנתבעים הינה שווה, אלא שלא כך כשמדובר בתאונת שרשרת.

לעומת עדותו של העד יניב כהן, העיד מר חמו דוד  וטען, כי הוא פגע פגיעה אחת בלבד ברכבו של יניב כהן, ועדותו זו אינה מתיישבת עם נסיבות המקרה ובפרט עם התנהלותה של חברת הביטוח שלו, בטרם הוגשה התובענה שבפני.

יש לזכור ולהאיר, כי הנתבעת 2 שלמה לתובע,ד את כל נזקיו מאחור וחלק מנזקיו לפנים ומכך ניתן ללמוד, כי נטלה על עצמה והכירה באחריותה לתאונה, שאם לא כן, לא הייתה משלמת את נזקי התובע כלל או לכל הפחות לא הייתה משלמת חלק מנזקיו מלפנים.  חיזוק להנחה זו ניתן למצוא בעובדה, כי גם בבית משפט לתביעות קטנות הסכימה הנתבעת 2, כי היא תחשב לאשמה העיקרית לתאונה, כאשר היא שלמה 45% מנזקי התובעת שם, ואילו הנתבעת 4  שלמה רק 30%. בדיקת היחס שבין הנתבעות בתשלום הנזק בבית המשפט לתביעות קטנות מעלה, כי הנתבעת 2 שלמה 60% ואילו הנתבעת 4 שלמה40% ( בהתייחס לסך הכול  75%, ששתיהן שלמו שם לתובעת).

עדותו של מתן שר שלום אינה יכולה להועיל לבירור המחלוקת, שכן הוא הודה במפורש, כי פגע ברכבו של מר חמו אך לא ידע לומר האם פגיעה זו הייתה לפני שמר חמו פגע ברכבו של יניב כהן או לאחר מכן.

אין חולק, כי על הנתבעים לשלם לתובעת את סכום יתרת הנזק שנגרם לרכבה עקב הפגיעה בו מאחור. הגם שהגעתי למסקנה שעל הנתבעים לשלם את סכום הנזק אני סבור, כי גם לנהג התובעת "אשם תורם" כלשהו, שכן עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה מלמדות, כי לא שמר על מרחק בלימה נדרש גם למקרה וסיטואציה בו נפגע מאחור, ולכן יש להפחית מסכום הפיצוי המגיע לו, סך של 10% כאשם תורם.

נותר איפה לבחון את שאלת חלוקת  הפיצוי בין הנפגעים. 

לאחר ששמעתי את העדויות בהתייחס לראיות שהוצגו בפניי, ובין היתר  בהתייחס לטענת הנתבעת 2 כי יש לעיין בעדויות הנהגים גם בבית המשפט לתביעות קטנות הגעתי למסקנה,  כי אכן רכב התובעת קיבל שתי מכות - מכה ראשונה כשפגע בו רכב הנתבעים 1 ו 2. לאחר פגיעה ראשונה זו, מטבע הדברים נצמד רכבו של מר חמו דוד לרכב התובעת. מכה שנייה כאשר רכב הנתבעים 3 ו -  4 פגע ברכב הנתבעים 1 ו 2 והדף אותו פעם נוספת לעבר רכב התובעת.