פסק-דין בתיק א 32100/04

מבוא

בפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

התובע, קוצי'נסקי ולדימיר (להלן: "התובע"), יליד 28.2.72, נפגע בתאונת דרכים ביום 3.5.03.

הנתבעת מודה בחבות (פרו' 18.11.07, עמ' 7 שורה 17) והמחלוקת בין הצדדים היא לעניין הנזק שנגרם לתובע. המחלוקת מתמקדת בעיקרה בשיעור הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע, ככל שנגרמה.

הראיות בתיק זה נשמעו במהלך שתי ישיבות בימים 9.9.07 ו-18.11.07. בפרשת התביעה העידו פרופ' מוניץ (המומחה שנתן חוות דעת פסיכיאטרית מטעם בית המשפט), התובע וכן שני מנהליו של התובע בעבר ובהווה, מר דודי רוזן-טל ומר מאיר חדד. בפרשת ההגנה לא נשמעו עדים. בישיבה ביום 4.3.08 סיכמו הצדדים בעל פה.

מהות הפגיעה והנכות הרפואית

בתיק זה מונו שני מומחים מטעם בית המשפט.

ד"ר חנן טאובר, אורתופד מנתח, קבע בחוות דעתו תקופת אי כושר זמני מיום התאונה (3.5.03) ועד ליום 20.5.03. בנוסף, קבע ד"ר טאובר, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% וזאת בגין סעיף ליקוי 37 (5)א. חלקי בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות").

בסיפא של חוות הדעת בפרק דיון וסיכום כתב המומחה, כי בבדיקת התובע נמצאה מגבלה קלה מאוד באקטנסיה צווארית ובצידוד לשמאל. כמו כן ציין, כי C.T צווארי מיום 12.7.04 הדגים בקע דיסק בגובה 4- C3. המומחה האורתופד לא זומן למתן עדות בבית המשפט.

פרופ' חנן מוניץ מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי ובדק את התובע ביום 5.6.06. פרופ' מוניץ מציין בחוות הדעת בפרק תחת הכותרת "תלונות הנבדק", כי התובע אמר לו שיש שיפור רב במצבו הנפשי ועדיין חש שאין בו שמחת חיים ואין חשק לקום בבוקר וכשמתרגש הוא רועד בכל גופו. תחת הפרק "המהלך לאחר התאונה" מציין פרופ' מוניץ, כי התובע הרגיש לאחר התאונה בדיכאון עמוק, כי באוקטובר 2003 פנה לטיפול פסיכיאטרי במצבו הדיכאוני ובתחילה טופל במסגרת קופת חולים לאומית ולאחרונה נמצא בטיפול במרפאה לבריאות הנפש הממשלתית בפתח תקווה. פרופ' מוניץ מציין, כי מצבו הדכאוני של התובע השתפר אך עדיין סובל מגלויות (כך במקור, הכוונה לגליות - א.פ.) מסוימת ותקופות קצרות של דיכאון באורך של שבועיים שלושה. בהמשך מתייחס פרופ' מוניץ לסוגיית השתייה של התובע ומציין שהתובע שולל בעיות נפשיות ותקופות דכאוניות בעבר. בסיפא לחוות דעתו בפרק תחת הכותרת "דיון" כותב פרופ' מוניץ כדלקמן:

"מדובר באדם אשר פתח תקופה דכאונית מאג'ורית זמן קצר לאחר תאונת דרכים, תוך מצב דכאוני זה חלה החמרה באלכוהוליזם ממנו סבל לדעתי עוד לפני התאונה. תוך טיפול הן באלכוהוליזם והן בדכאון חל שיפור רב במצבו הנפשי. ידוע שלחולי אלכוהוליסטים סכון גבוה לפתח דכאון אך במקרה שלפנינו נראה שהטריגר היתה התאונה. הנבדק איננו מראה סמנים של תסמונת פוסטראומטית. בזמן בדיקתי הנבדק לא מראה ירידה תפקודית מול תפקודו לפני התאונה. אי לכך, לדעתי יש לחלק את מצבו ל-2 תקופות ב-1/2 השנה שלאחרי התאונה והזמן לאחר מכן. ב-1/2 השנה הראשונה מצבו התאים לסעיף 34ד של הביטוח הלאומי, 30%. המצב לאחר מכן מתאים ל-34 א' של הביטוח הלאומי, 0% נכות".

במהלך העדויות שנשמעו, הדגש היה על נכותו הפסיכיאטרית של התובע והבעיות התפקודיות העולות מהפגיעה הפסיכיאטרית. התובע בסיכומיו לא ביקש מבית המשפט להתערב בקביעתו של פרופ' מוניץ לעניין אחוז הנכות הרפואית, אלא לכמת את המשמעות התפקודית ואת ההשלכה הקונקרטית של הפגיעה הנפשית על תפקודו של התובע ואפשרות מציאת עבודה בעתיד. לשיטתו של ב"כ התובע, אין משמעות רבה לנכות הרפואית בתביעה זו, אם כי, התובע טען להבדל המשמעותי בין הנכות הזמנית בשיעור של 30% לבין הנכות הצמיתה שנקבעה בשיעור של אפס אחוז.

לפיכך, לאור קביעת המומחה האורתופד מטעם בית המשפט, הנכות הרפואית הצמיתה בתחום האורתופדי היא בשיעור של 5% ולענין הנכות בתחום הפסיכיאטרי, אדון להלן.

הפגיעה התפקודית

בהקשר של קביעת המשמעות התפקודית של הפגיעה הנפשית שנגרמה לתובע, ככל שנגרמה, נשמעו עדויות מטעם פרופ' מוניץ, התובע ועדיו.

לטענת התובע, מהעדויות והמסמכים הרפואיים עולה, כי נגרמה לתובע פגיעה תפקודית משמעותית בתחום הפסיכיאטרי, אשר משפיעה על יכולת עבודתו בעבודה הנוכחית, אפשרויות מציאת עבודה בעתיד ויכולתו לאחוז במשרה עתידית לאורך זמן. לטענת הנתבעות, מהעדויות והמסמכים עולה, כי לתובע לא נגרמה כל פגיעה תפקודית בתחום הפסיכיאטרי ובכלל ולראיה שהוא אוחז במשרתו הנוכחית כ-5 שנים לאחר מועד התאונה.

דיון

פרופ' מוניץ העיד, כי הממצאים השונים העולים מהמסמכים הרפואיים שהוצגו לו מעידים על כך שהתובע סבל מסימפטומים טיפוסיים לדיכאון.  עם זאת, לשיטתו, אין די בכך שאדם סובל מדיכאון כדי לקבוע לו נכות אלא שיש לבסס גם הפרעה תפקודית. לאור האמור לעיל, הסביר את הקביעה בחוות דעתו לפיה, לתובע 0% נכות על פי סעיף 34 (א) לתוספת לתקנות (פרו' 9.9.07 עמ' 9). פרופ' מוניץ הסביר, כי אבחן את מצבו של התובע לפי הסעיף הנ"ל מאחר וקיימים סימפטומים המעידים על דיכאון. לעניין האבחנה בין הנכות הזמנית בשיעור של 30% בתקופה של חצי שנה לאחר התאונה לעומת הנכות הצמיתה בשיעור של אפס אחוז, הסביר פרופ' מוניץ, כי בתקופה הראשונה הוא הבין שהתובע לא היה מסוגל לתפקד, אפילו אם עובדתית הוא עבד. פרופ' מוניץ העיד, כי האמין לדברי התובע שאמר לו שתוך חצי שנה הוא התחיל לתפקד שוב (פרו' 9.9.07 עמ' 9 שורות 28-30).

יצוין, שבחוות הדעת לא צוין שהתובע אמר למומחה פרופ' מוניץ, כי חזר לתפקד לאחר חצי שנה. כן מצוין, שהתובע מסר שבעת בדיקתו יש שיפור רב במצבו הנפשי ויוזכר שמועד הבדיקה היה ביום 25.6.06, למעלה מ-3 שנים לאחר התאונה. עוד צוין, בפרק "המהלך לאחר התאונה", כי מתחילת 2005 מצבו הדכאוני של התובע השתפר אך עדיין סובל מגליות מסוימת ותקופות קצרות של דיכאון באורך של שבועיים שלושה. כלומר, לפי דברי התובע, מצבו הדכאוני השתפר בתחילת שנת 2005, שנתיים לאחר התאונה.  כך עולה גם מהמסמכים הרפואיים, למשל, טופס בדיקה פסיכיאטרית מתאריך 9.11.04 (מוצג 9 לתיק המוצגים של התובע) שם נרשם מפי התובע, בין היתר: " בחודשיים וחצי האחרונים הוא מרגיש לא טוב, אין לו תוכניות לעתיד, 'לא רואה את המחר',... מצב רוח ירוד, אנהדוניה, אין הפרעות בשינה, תיאבון ירוד, ממשיך ללכת לעבודה...".  

כך או כך, המחלוקת בין הצדדים אינה לגבי הפסדי השתכרות לעבר מאחר והתובע אינו תובע בגין  רכיב זה, אלא בכל הנוגע לרכיב הפגיעה בכושר השתכרות לעתיד. לפיכך, על בית המשפט לבחון את דברי התובע בדבר השיפור במצבו ואת היקף הפגיעה התפקודית, ככל שקיימת, גם לאחר השיפור במצבו בתחילת שנת 2005 כאמור לעיל.

פרופ' מוניץ הדגיש, כי ישנם אנשים שמתפקדים מצוין במצב שהם סובלים מסימפטומים של דיכאון וישנם אנשים שאינם מתפקדים כלל. לטעמו, אין קשר בין סבל לפגיעה התפקודית. בהמשך, העיד פרופ' מוניץ, כי התובע מסר לו שהוא חזר לעבוד כרגיל (פרו' 9.9.07 עמ' 13 שורות 23-25) ולשיטתו, אין הבדל מבחינה תפקודית בין התקופות שבהן מצבו של התובע חמור יותר לבין התקופות שמצבו טוב יותר (פרו' 9.9.07 עמ' 13 שורות 30-31). לא איתרתי בחוות הדעת אזכור של דברי התובע, כי חזר לעבוד כרגיל. 

לטעמי, המחלוקת באשר לפגיעה התפקודית של התובע בתחום הפסיכיאטרי מתמצית בתשובתו של פרופ' מוניץ בסיום חקירתו הראשית לשאלה כמה אחוזי נכות יש לתובע, כי אינו יודע והדבר תלוי "כמה הוא מתפקד בעבודה" (פרו' 9.9.07 עמ' 15 שורות 9-10).