פסק-דין בתיק א 31648/03

א.        רקע

בפני תביעת התובעת, ילידת 30.8.56, לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מיום 18.11.02, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "החוק")

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חבותן של הנתבעות לפצות התובעת על פי החוק, עם זאת, חלוקים הצדדים בדבר שיעור הפיצוי המגיע.

ב.         טיפולים ונכות רפואית

לצורך קביעת נכותה הרפואית של התובעת, מינה ביהמ"ש את ד"ר טאובר חנן כמומחה בתחום האורטופדי.  המומחה מסר חוות דעתו  ביום 24.5.04. על פי חוות הדעת, נחבלה התובעת בראש וברגל שמאל, פונתה לבית החולים שיבא בתל השומר, שם אובחנו שברים פתוחים תוך מפרקיים בקרסול שמאל. ב-18.11.02 התובעת נותחה, ובוצע שיחזור וקיבוע השברים. התובעת שוחררה מביה"ח עם מגף גבס, ונאסרה עליה  הדריכה למשך מספר חודשים. באוגוסט 03 אובחנה כסובלת מאי חיבור של הפיבולה השמאלית, נותחה בשנית ב-14.8.03. הברגים הוצאו, נעשתה הטריה והשתלת עצם עצמית לפיבולה, כאשר השתל נלקח מהשוק השמאלית העליונה. כחודש וחצי הייתה בגבס ללא דריכה, ובעת הבדיקה התהלכה בעזרת זוג קביים עם AIRCAST . כמו כן הוסיף ,כי מאחר ונחבלה בראשה גם כן, הינה סובלת מכאבים בצוואר, ומתקשה לצודד.

התובעת התלוננה אצל המומחה בדבר הגבלה בתנועות הקרסול השמאלי, גם כאשר הולכת על משטח ישר הדבר מפריע וגורם לצליעה, סובלת מכאבים תמידיים, ומשתמשת בכדורים לשיכוך הכאב (אלגוליזין ואחרים), מתקשה לעלות ולרדת במדרגות, ולפעמים סובלת מכאבי צוואר.

המומחה הדגיש, כי התובעת הייתה בטיפול פיזיותרפי ממושך בין שני הניתוחים אותם עברה.

בסיכום מסקנותיו, מצא המומחה מגבלת תנועה ניכרת בקרסול השמאלי, וסימנים רנטגנים לארתרוזיס שלאחר חבלה במפרק קרסול זה.

לפיכך, העריך נכותה ב-10% לפי תקנה 48(3)(א) לתקנות המל"ל, והדגיש כי להערכתו, תחול החמרה ובתוך 7 שנים התובעת תיזקק לניתוח של קיבוע הקרסול (ארתרודזיס טיביוטלרית) והנכות תהיה אז 20% לפי תקנה 48(3)(ב) לתקנות המל"ל.

אשר לנכויות הזמניות קבע, כי יש לאפשר את חופשות המחלה כפי שאושרו לה על ידי רופאיה המטפלים.

בתאריך 22.1.06 הופנתה לד"ר טאובר שאלת הבהרה על ידי ביהמ"ש, והוא נשאל מהן השלכותיה התפקודיות של פציעת התובעת בשל תאונת הדרכים אותה עברה, על יכולותיה להמשיך ולעבוד במקצועה ערב התאונה, והשיב כי היות ועבודת עוזרת במשק בית הינה עבודה פיזית הדורשת עמידה ממושכת על הרגליים, ולנוכח חומרת הפגיעה בקרסול שמאל של התובעת, אין לו ספק כי התובעת אינה מסוגלת לחזור לעבודתה כעוזרת במשק בית. אתייחס לכך בהרחבה בפרק הנכות התפקודית.

ג.         הנכות התפקודית

התובעת צירפה תצהיר (ת/1) ובו ציינה ,כי מאז התאונה הינה סובלת מכאבים תמידיים והגבלה בתנועות הקרסול. כאבים אלה מקשים על כל פעולותיה היומיומיות, היא מתקשה הן בהליכה והן בעמידה, תוך זמן קצר הרגל מתחילה לכאוב והיא צולעת. כמו כן ציינה, כי היא מתקשה לעלות ולרדת מדרגות, או ללכת יחפה, וכי הכאבים מלווים אותה יומם ולילה, ואף מקשים עליה להירדם בלילות, וכשכבר נרדמת, היא מתעוררת עקב הכאבים העזים, ובבוקר חשה כאילו לא ישנה כל הלילה ובמשך היום נותרת עייפה ולא מרוכזת.

כן הצהירה,כי הינה מתקשה בניהול משק הבית, בביצוע קניות והרמת משאות וסלי קניה, כאשר קודם לתאונה דאגה לכל הסידורים ומשק הבית, ומאז התאונה בעלה, המצוי בגמלאות, עושה כמיטב יכולתו את עבודות הבית, הקניות והסידורים השונים.

כן הוסיפה,כי הינה זקוקה להסעה, בשל מגבלותיה, וכי למעשה למרות שנמסרה לה חופשת מחלה מ-18.11.02 עד 31.5.03, עד היום לא התאוששה מפציעתה, ולא שבה לעבודתה.

בנוסף, ציינה כי מאז ומעולם עבדה במשקי בית, ובשנים עשר השנים עד למועד התאונה, עבדה בביתה של משפחת פרוינד בגני תקווה, כעוזרת בית ומטפלת, אך בשל המגבלות מהתאונה, לא שבה לעבודתה או לכל מקום עבודה אחר. התובעת הדגישה ,כי היא חסרת תעודת בגרות, או כל הכשרה מקצועית אחרת, ולמעט עבודתה זו במשק בית לא עבדה בשום עיסוק אחר.

לעניין חוסר אפשרותה לעבוד בשל פציעתה, הפנתה אל קביעות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי  בהיות התאונה תאונת עבודה שקבעה 10% נכות, והפעילה את מלוא תקנה 15 כתומכת בטענתה כי אינה מסוגלת לשוב לעבודתה הקודמת. נסיונותיה של התובעת לשיקום במל"ל לא עלו יפה, לאחר שהוסבר לה, כך טענה, כי מפאת גילה המתקדם ואופי פגיעתה, אין ניתן לשקם אותה.

התובעת נחקרה בחקירה נגדית וציינה, כי למרות שהומלץ לה לבצע ניתוח נוסף (סעיף 7 לתצהירה) לא עשתה זאת, מאחר והרופאים אמרו שאין ביטחון שהניתוח יסייע למצבה. כן ציינה, כי לא הוטלו מגבלות על רשיון הנהיגה שלה, ולמרות שהיא זו שנהגה ברכבה במועד התאונה, אין בידה רכב כיום. התובעת חזרה על טענתה בדבר כאבים איומים בקרסולה, וכן הצורך בכדורים לשיכוך כאבים, והוסיפה כי עת נוטלת כדורים לשיכוך כאבים, עוצמת הכאבים מונמכת למספר שעות ואחר כך הם חוזרים, התובעת הוסיפה כי אינה יכולה להעריך מרחק הליכה אותו היא יכולה לבצע עם הרגל הפגועה, עם זאת היא מסוגלת ללכת רבע שעה בלי לשבת בערך.  התובעת הדגישה כי אינה מסוגלת לעבוד.

לתובעת שני ילדים בוגרים בני 27 ו-28, המתגוררים איתה ועם בעלה באותו בית.

לעניין פירוט העבודה שביצעה אצל משפחת פרוינד, ציינה כי היא ניקתה את הבית, למרות שבאישור שנמסר על ידי משפחת פרוינד, שצירפה לתצהירה (נספח 48) צויין, כי התובעת עבדה בביתם 12 שנים, טיפלה במסירות רבה בילדיהם, התייחסה אליהם באמהות, וסיפקה את מחסורם הפיזי והנפשי.