פסק-דין בתיק א 31619/04

זהו הגלגול החמישי של ענין שנדון בערכאות השונות בקשר לחוזה מכר של דירה ברחוב קהילת קייב 6 תל אביב (להלן: "הדירה"). התביעה שבפני עילתה רשלנות מקצועית של הפרקליט, אשר ייצג את המוכר, הוא התובע שבפני, בחוזה מכר הדירה.

העובדות בתמצית:

1.         ביום 8.7.98 נכרת בין התובע וגרושתו לבין ה"ה סופר (להלן: "הקונים"), חוזה מכר הדירה לפיו נמכרה להם הדירה תמורת סך בשקלים השווה ל- 122,000$ (להלן:  "החוזה"). מלוא התמורה המוסכמת לא נזכרה בחוזה, ובהתאם להסכמה בעל פה שהושגה בין התובע לבין הקונים, עובר לכריתת החוזה, התחייבו הקונים לשלם לתובע  סכום נוסף בסך בשקלים השווה ל-  28,000$ (להלן: "הסכום הנוסף").

בהתאם לחוזה התחייבו הקונים לשלם לגרושתו של התובע סך בשקלים השווה ל- 60,000$ לא יאוחר מיום 15.8.98 וכנגד תשלום זה, התחייבה האשה להתפנות מהדירה. בהתאם להסכם בעל פה שבין התובע לבין הקונים, הם התחייבו לשלם לו את הסכום הנוסף עם פינוי הדירה על ידי האשה.

2.         מתוך כספי התמורה שהתחייבו הקונים לשלם לאשה, שולם בשקלים סך השווה ל- 55,000$ בשיק לפקודתה, אותו איבדה  כחצי שעה לאחר קבלת השיק. הקונים סרבו להחליף את השיק הנעלם בתשלום אחר ללא הסכמת האשה לחתום על כתב שיפוי, היה והשיק האמור יוגש לביצוע. האשה לא פינתה את הדירה ובעקבות כך הגישו הקונים תביעה לבית משפט השלום בתל אביב - יפו להורות על פינוייה. במסגרת אותה תביעה הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לפיו הפקידו הקונים בחשבון בנק סך בשקלים השווה ל- 55,000$ שניתן יהיה לשחררו בשנת

2005, מועד תקופת ההתיישנות של השיק.

3.         בנוסף, שילמו הקונים לתובע ביום 31.8.98, על חשבון תמורת הדירה, סך בשקלים השווה ל- 28,000$ וביום 16.10.98 שילמו לו סכום נוסף בסך בשקלים השווה ל- 30,000$. סך הכל שילמו הקונים בתמורה לדירה סך בשקלים השווה ל- 118,000$.

בין התובע לבין הקונים התגלעה מחלוקת אשר למועד פינוי הדירה כנגד תשלום יתרת התמורה.  הקונים טענו כי מועד הפינוי ומסירת החזקה הוסכם לחודש פברואר 1999 ואילו התובע טען כי מועד זה חל ביום 31.8.99. בין כך ובין כך הסכימו הקונים לשלם לתובע את יתרת תמורת הדירה כנגד פינויה ביום 31.8.99. התובע לא פינה את הדירה לא במועד האמור ואף לא עד עצם היום הזה.

4.         בהתאם לפסק דינו של בית משפט זה בתיק אזרחי 53661/00, הפר התובע את התחייבותו לפנות את הדירה כנגד תשלום יתרת התמורה ולפיכך חייב אותו לשלם לקונים את הפיצוי המוסכם בחוזה בסך בשקלים השווה ל- 12,000$, אותו יוכלו לקזז מיתרת תמורת הדירה. כנגד תשלום יתרה זו חייב בית המשפט את התובע לפנות את הדירה. כאמור, חרף הסכמת הקונים לשלם את יתרת התמורה התובע לא פינה את הדירה עד עצם היום הזה.

5.         בפסק דינו של בית משפט זה בתיק אזרחי 31100/01 נדחתה תביעת התובע כנגד הקונים לשלם לו פיצוי בסך העולה על 650,000 ש"ח בגין הפרת החוזה, כנטען על ידו. נפסק כי הקביעות שבתיק אזרחי 53661/00 מהוות השתק פלוגתא בין הצדדים ומכאן נדחתה תביעת התובע נגד הקונים.

במסגרת התביעה האמורה הגישו הקונים תביעה שכנגד לשלם להם דמי שכירות ראויים עבור התקופה בה החזיק התובע בדירה ממועד הפינוי המוסכם ועד למועד הגשת התביעה. בית המשפט קיבל את תביעת הקונים וחייב את התובע לשלם להם בגין התקופה האמורה דמי שכירות חודשיים בסך בשקלים השווה ל- 700$. ובסך הכל סך בשקלים השווה ל- 13,817$ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

6.         על כל ההכרעות השיפוטיות האמורות לעיל, הגיש התובע ערעורים, אשר נדונו במאוחד בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו וביום 14.8.05 ניתן פסק דין הדוחה את ערעורי התובע, מאמץ את הקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי הערכאות הדיוניות, בכפוף להפחתת הפיצוי המוסכם, לאחר שנפסקו לקונים פיצויים על נזקים מוכחים.

טענות הצדדים:

התובע טוען כי הנתבע , כמי שייצגו במכירת הדירה, התרשל בכך שיעץ לו למכור את הדירה כאשר בחוזה לא מופיעה מלוא התמורה שישלמו הקונים עבורה. לטענתו, כתוצאה מהייעוץ המשפטי האמור ועקב כך שהקונים לא היו מוכנים לחתום על חוזה נוסף או להפקיד בידי הנתבע שיק לבטחון להבטחת הסכום הנוסף,  הוא לא קיבל עד עצם היום הזה את הסכום הנוסף (סעיפים  14 ו- 17 לכתב התביעה).

עוד טוען התובע כי הנתבע התרשל בכך שעשה שימוש, שלא כדין, ביפוי כח שהוא וגרושתו מסרו לנתבע לקבל לידיו את כספי ההלוואה שקיבלו הקונים מבנק טפחות, שהיוו חלק מתמורת הדירה, ושהיה על הנתבע להעבירם לזכות התובע. במקום זאת, כך נטען, העביר הנתבע לקונים ולא לתובע את כספי ההלוואה האמורים.

למרות הטענות האמורות, ומטעמים השמורים עמו, התובע אינו תובע כנזק את יתרת תמורת המכר הבלתי משולמת,  אלא הוא תובע נזקים שכולם נוגעים להוצאות המשפטיות שהוציא בגין ההתדיינויות המתוארות לעיל וכן הפסד רווח ועוגמת נפש.

הנתבע טוען כי על פי ההכרעות השיפוטיות שנתנו עד כה התובע הוא זה שהביא על עצמו את הדיוניים המשפטים, כל טענותיו ותביעותיו נדחו על ידי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור. הקונים, חרף העובדה שלא נחתם הסכם נוסף בגין  הסכום הנוסף היו מוכנים לשלמו, במלואו, כנגד מסירת החזקה בדירה אך התובע, בחר להמשיך להתגורר בדירה, להפר את החוזה ולהביא על עצמו את ההוצאות המשפטיות הנתבעות בתביעה שבפני.  עוד נטען להעדר קשר סיבתי בין מעשי הרשלנות הנטענת לבין הנזק  לו טוען התובע.

דיון:

יאמר כבר עתה כי למרות טענות הנתבע, הן בכתב ההגנה והן בסיכומיו, אשר לסופיותן של הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסקי הדין שנתנו עד כה, המהוות מעשה בית דין המחייב את התובע, לא נטען בסיכומי התובע ואף לא הוגשו על ידו סיכומי תשובה, להשיב לטענה כי קביעות אלה מחייבות בתיק שבפני. ההיפך, בסיכומיו מסתמך התובע על חלקים מפסקי הדין שניתנו בהתדינויות האמורות. די היה בכך כדי להסתמך על הקביעות העובדתיות שנקבעו הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור למרות שאינן מתייחסות לאותם הצדדים שבפני. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך יאמר עוד כי מעדות התובע, שזו העדות היחידה הרלוונטית שהובאה מטעמו בקשר למסכת העובדתית המהווה רקע לתביעתו, אין כל ספק כי הקביעות השיפוטיות הקודמות הוכחו אף בפני וגרסת התובע, אשר לאותם אירועים, התגלתה אף בפני כמופרכת.