פסק-דין בתיק א 3124/97

א.      כללי

1.       התובע י.ש,  נולד ביום 04.05.1994 להוריו, התובעים 2 ו- 3 בבית החולים "ברזילי" באשקלון.

סמוך לאחר לידתו, התובע אובחן כסובל משיתוק מוחין ומפיגור שכלי.

2.         בפסק דין חלקי שניתן בתאריך 7.3.04 ע"י כב' הנשיא (בדימוס) השופט גלעדי (כתוארו אז), נקבע כי הנתבעת אחראית לנזקי התובע, בכך שלא ביצעה את הפעולות הנדרשות במועד, עובר ללידתו ובמחדליה, גרמה למצוקה עוברית אשר הובילה לנזקיו הקשים של התובע.

3.       ערעור שהוגש על ממצאי פסק הדין החלקי נדחה. הסוגיה המונחת בפני להכרעה הינה ביחס לגובה נזקיו של התובע. 

4.       אין חולק כי מדובר בקטין הפגוע פגיעה קשה מאוד.

התובע סובל משיתוק מוחין (CP), ממחלת הכפיון ומפיגור שכלי עמוק. נכותו הינה בשיעור של 100%.

מאז לידתו, התובע רתוק לכסא גלגלים או למיטה, אינו מסוגל להחזיק את ראשו, אינו מתהפך ואינו יושב וכן, הוא סובל מתנועות בלתי רצוניות של גפיו. בנוסף, התובע לוקה בפיגור שכלי עמוק, אשר בעטיו, אין הוא מסוגל לתקשר עם סביבתו, הוא אינו מדבר, אינו אוכל באופן עצמאי, אלא מוזן באמצעות גסטרוסטומיה ואין הוא שולט בצרכיו.

          התובע זקוק לטפול והשגחה לאורך 24 שעות ביממה - הלבשה, החלפה, רחצה, האכלה דרך צינור בקיבה, מתן תרופות ועוד. 

5.       בקצירת האומר, השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הינן:

            א.       תוחלת חייו של התובע

          ב.      האם יש לשום את נזקיו על בסיס ההנחה כי מקומו במוסד סיעודי, או 

שמא בביתו ואם כך, האם יש לשלבו במסגרת חוץ ביתית חלקית, במקביל למגוריו בביתו.

ג.       אומדן ראשי הנזק הכלליים והמיוחדים, נשוא התובענה.

ב.      תוחלת חייו של התובע

1.       אין חולק, כי נכותו הקשה של התובע תקצר את תוחלת חייו במידה ניכרת. הצדדים חלוקים באשר לתוחלת החיים הצפויה לתובע, אשר כיום הינו בן 14. ב"כ התובעים טוען כי לתובע תוחלת חיים בת 35 שנים בעוד שב"כ הנתבעת צופה לו 16 שנות חיים בלבד. 

2.       פרופ' קוסטף, מומחה לרפואה שיקומית מטעם התובע, קבע על בסיס שלושה  מחקרים שפורסמו בשנים 1990 ו- 1993 ו- 1994, (שני הראשונים של ד"ר Eyman והשלישי של ד"ר Hutton בהתאמה) כי תוחלת חייו של אדם, הלוקה בנכות כמו זו של התובע מוערכת בין 12 ל - 21 שנים. פרופ' קוסטף בדק את התובע בהיותו כבן 6 שנים.

3.       פרופ' חיים רינג מומחה לרפואה שיקומית מטעם הנתבעת, בדק את התובע בהיותו בן 4 שנים והעריך את תוחלת חייו ב- 10 שנים לכל היותר. במסקנותיו הצטרף לחוות דעת שניתנה על ידי ד"ר וויץ, מיום 09.04.98,  אף היא מטעם הנתבעת, אשר בדק את התובע בהיותו בן 4 והעריך את תוחלת חייו ב- 16 שנים לכל היותר- הערכה "אופטימית", לדבריו, הנסמכת על מחקר של  Huttonמשנת 1994, שכן, על-פי מחקר אחר, של Eyman משנת 1990, ד"ר וויץ גרס כי תוחלת חייו של התובע לא תעלה על  8 שנים.

בחוות דעת משלימה מיום 10.06.05, כאשר התובע היה כבן 9, ד"ר וויץ שב והעריך את תוחלת חייו ל- 20 שנה מיום היוולדו וביסס את הערכתו על מחקר של רודסנבלום משנת  2004 ועל מחקר של שטראוס, איימן וגרוסמן משנת 1996.

ד"ר וייץ הטעים, כי תוחלת חייו של נכה הלוקה בפיגור שכלי חמור ושוהה במוסד, ארוכה מזו של המטופל בביתו בשיעור של כ- 25%.