פסק-דין בתיק א 30797/01

1.         הרקע לתביעה זו הם שני הסכמים, שנעשו בין הצדדים ביום 12.1.99 וביום 2.7.99 לשיתוף פעולה ליצירת הסכמי ייזום ובניית בתים על קרקעות של מושבים וקיבוצים.

            במסגרת הסכמים אלה, היה צריך הנתבע לנצל את קשריו ונסיונו ליצירת התקשרויות רלבנטיות עם מושבים וקיבוצים, והתובע, שעסק בבניה, בעצמו או באמצעות חברות שבשליטתו, או שהוא קשור עמן, היה צריך להשקיע את ההון.

            שיתוף הפעולה בין השנים לא צלח ולא הניב כל תוצאה.

2.         במרכז תביעה זו עומדת ערבות בנקאית שנתן התובע לבנק המזרחי, בסך של 280,000 ש"ח, להבטחת אשראי שקיבל הנתבע מהבנק.

            אין חולק, כי כספי האשראי הועברו לחשבונם הפרטי של הנתבע ואשתו (התובע, עמ' 24 לפרו').

כיון שהנתבע לא פרע את האשראי שקיבל לבנק, הערבות חולטה.

            התובע תובע מהנתבע להשיב לו את הכספים שחולטו.

            התובע מסתמך על תנאי שנקבע בהסכם השני, בסעיף 4, ולפיו: " ...מזיג (הנתבע) מתחייב לגרום לכך, כי הערבות לא תחולט על ידי הבנק מקבל הערבות מסיבה כלשהי...".

3.         הנתבע העלה שתי טענות הגנה מרכזיות.

            הראשונה: התובע התחייב לשלם "הוצאות" בסך של 1,000 דולר לחודש, ואלה היו צריכות לממן למעשה את האשראי. כיון שהתובע לא עמד בהתחייבותו זו, האשראי לא נפרע והערבות חולטה.

4.         בצדק טען התובע, כי אין כל בסיס לטענה זו.

            בהסכם השני, שלפיו הועמדה הערבות הנדונה, אין כל זכר להתחייבות שכזו.

            הנתבע מסתמך, למעשה, על משפט מתוך ההסכם הראשון. באותו הסכם, סוכם בין הצדדים להקים חברה משותפת, שתגשים את המטרה המשותפת שנקבעה.

            בחברה זו, כך הוסכם (סעיף 5): ". ..לכל צד 50% בזכויות ההחלטה והניהול, זכויות החתימה על כספים במשותף, כמו כן, הוצאות שוטפות חודשיות (עד חתימת החוזים) מוערכות כ-1,000 דולר לחודש".

            עינינו הרואות, כי אין מדובר בהתחייבות כלשהי של התובע, אלא בהערכה של ההוצאות הצפויות, ואם בכלל מדובר בהתחייבות כלשהי, הרי שזו התחייבות משותפת.

            מכל מקום, מדובר בהוצאות במסגרת החברה המשותפת העומדת לקום ולא במימון האשראי, שניתן בכלל רק כחצי שנה לאחר מכן, בעקבות ההסכם השני.

5.         עובדה נוספת, העשויה להעיד על חוסר רצינותה של טענת הנתבע, היא זו, שהערבות חולטה רק כ-11 חודשים לאחר העמדתה, ובמשך כל התקופה הזו לא דרש הנתבע מהתובע לעמוד באותה "התחייבות" ולא טען כלפיו מאומה. מכל מקום, לא הובאה כל ראיה בקשר לדרישה או טענה שכזו.

6.         כמו כן, אין כל הגיון בטענה זו.