פסק-דין בתיק א 29325/06

1.         "מירם אל הבול", שותפות רשומה (להלן: "התובעת"), היא חברה ליבוא ייצור ושיווק מכשירי כתיבה שהייתה הבעלים והמחזיקה בנכס בבניין פנרמה, דרך בן צבי 84 בתל אביב, החל מיום 1.2.01 ועד יום 31.12.04. (להלן: " הנכס").

2.         התובעת חויבה על ידי עיריית תל-אביב יפו (להלן: "הנתבעת") בשני חשבונות בגין הנכס, שמספריהם: 3000-0841-573-16, 3000-0841-572-19. האחד חויב לפי תעריף "מחסנים", והאחר על פי תעריף "עסקים", בשטח כולל של 1293 מ"ר.

3.         במהלך שנת 2005, בעקבות סקר נכסים שנערך על ידי הנתבעת, נמצא כי שטח שתי יחידות הנכס קטן יותר מזה שלפיו חויבו חשבונותיה בשנים דלעיל.

4.         התובעת פנתה וביקשה לעדכן רטרואקטיבית את שטח הנכס ואת החשבונות, ובקשתה נתקבלה באופן חלקי בלבד- בזיכוי שניתן מתחילתה של אותה שנת מס. דרישתה של התובעת להשבה של הפרשי התשלום לשנות העבר, נדחתה.

5.         ערר על החלטת מנהל הארנונה נמחק, בהמלצת ועדת הערר.

6.         התובעת הגישה תביעה כספית בסכום של 104,199ש"ח, להשבת הפרשי תשלומי ארנונה שהטילה הנתבעת על הנכס בשנים 2001-2004.

7.         לפניי בקשה לדחיית תובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. הצדדים הסכימו כי ניתן להכריע בבקשה, כמו גם בתובענה לגופה על פי כתבי בי-דין וטענות הצדדים, שאינן שנויות במחלוקת, ואין צורך בהבאת ראיות נוספות ושמיעת עדויות.

טענות הצדדים:

8.         התובעת טענה כי לבית משפט זה נתונה הסמכות העניינית לדון בתובענה. לשיטתה, מהווה גביית היתר התרשלות, עשיית עושר והתעשרות שלא כדין. עוד נטען כי המבחן לפיו יש לקבוע את הסמכות הוא הסעד הנתבע.

9.         טענת  הנתבעת היא כי הסמכות נתונה באופן בלעדי למנהל הארנונה  ולועדת הערר, ואין הנישום רשאי לפנות לבית המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר בבית המשפט לעניינים מנהליים.

10.       לגרסת הנתבעת, קבעה  את שטח הנכס  על פי הודעת "מינרב", מי שהייתה קודם בעלת הנכס, וכי במהלך 4 שנים בהם חויב הנכס לפי שטח של 1293 מ"ר, פנתה אליה התובעת לעניין סיווג הנכס כ"מחסנים", הודיעה על שיפוצים שנערכו בנכס ועל היותו בלתי ראוי לשימוש  ואף עתרה לפטור מתשלום ארנונה במרוצת אותה תקופה, אך מעולם לא  השיגה ולא ערערה על שטח הנכס, למרות שהוא צוין בדרישת התשלום.

11.       לטענת הנתבעת, מהווה השתיקה הודאה בנכונות הדרישה וויתור על מיצוי זכות הערר לשנים עברו.

12.       לעניין זה משיבה התובעת כי אין  רשות מקומית רשאית להסתתר, בתביעה  להשבת הכספים הללו  מאחורי טענת מניעות דיונית ומסתמכת היא בעיקר על ע"א 2586/03 פז חברת נפט בע"מ נ' עיריית בני ברק כדלקמן: " בטרם תינעלנה דלתותיו של בית המשפט בפני תובע כי חיובי הארנונה הושתו עליו שלא כדין יש ליתן את הדעת, בין היתר למתחם הצר המתואר בסעיף 3 לחוק הערר והמאפשר למחזיק נכס להגיש השגה בפרק זמן של 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום. אופציה זו אינה מתאימה לבעל נכס שהסתמך על חזקת כשרות מעשה הרשות, סבר כי הודעות החיוב שקיבל הינן תואמות את הדין ושלם אותם במלואם... לא יעלה על הדעת לחסום את דרכו של תובע כזה, ולהותירו ללא כל סעד רק מכיוון שנהג, כאזרח שומר חוק ומיהר לשלם את הודעות התשלום שנשלחו אליו ע"י הרשות המוסמכת."

דיון והכרעה

13.       סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976(להלן: " חוק הערר") קובע את דרכי ההשגה על חיוב בארנונה:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3)  הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו269- לפקודת העיריות;

(4)  היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.