פסק-דין בתיק א 291/07

1.         רקע:

א.         ביום 2.4.91 התקשר התובע בהסכם עם המנוח פאיז חליל מסארווה (להלן: המנוח), לפיו רכש המנוח מהתובע את זכויותיו בחלקה 7 גוש 12148 מאדמות כפר קרע. על פי ההסכם, היה על המנוח לשלם את כל המסים החלים את המכירה ועל החלקה, לרבות מס שבח מקרקעין.

ב.         ביום 27.6.93 התקשרו התובע והמנוח בהסכם לפיו מבוטל הסכם המכר. התובע והמנוח הגישו בקשה למס שבח מקרקעין לביטול העיסקה ואיתה החיוב במס שבח מקרקעין, אך מס שבח מקרקעין דחה את הבקשה.

ג.          התובע טוען כי ביום 23.12.96, לאחר שהמנוח הלך לעולמו ביום 20.6.94, החתים אותו הנתבע 2 על הסכם, לפיו התובע מכר לו אותן זכויות, תוך הטעייה, שכן הוסבר לתובע שהוא חותם על מסמכים כדי לבטל את החוב במס שבח.

ד.         הנתבע 2 הגיש תביעה כנגד התובע ואחרים, לבית המשפט המחוזי בת"א 10924/97, לפיה ביקש להצהיר על זכאותו להירשם כבעלים גם על מלוא זכויותיו של התובע מכוח הסכם 1996. ביום 29.9.02 ניתן פסק דין, לפיו נקבע שהסכם המכר מ- 1991 לא בוטל ונדחתה תביעת הנתבע 2 בנוגע להסכם משנת 1996.

ה.         התובע טוען שבעקבות פסק הדין פנה לנתבעים 2 - 19 שהם יורשיו על פי דין של המנוח לפי צו ירושה מיום 15.9.97 ודרש להסדיר את חוב המסים, אך לא נענה. ביום 12.11.06 נתן הזדמנות אחרונה לשלם את חוב המסים, שאם לא כן יש לראות בהסכם כמבוטל באופן אוטומטי. חוב מס השבח לא הוסדר והוא עומד לטענת התובע נכון ליום 14.7.06 על סך 269,023 ש"ח, לאחר שהתובע שילם 256 ש"ח ביום 25.10.00 ו- 7,480 ש"ח ביום 19.9.04.

ו.          התובע תובע הצהרה על ביטול ההסכם, חיוב הנתבעים לשלם את חובות מס השבח, השבת הסכומים ששולמו על ידי התובע, וחיוב הנתבעים בפיצויים, וכן ביטול שתי הערות אזהרה מיום 6.10.97 ומיום 29.3.73.

בפתח הדברים אציין, כי התיק הזה סובל מבעיות קשות של חוסר התאמה בין הטענות הנטענות בכתבי בי דין לבין רצונם האמיתי של הצדדים. עוד אעמוד על אי התאמות אלה בהמשך. ככלל, אני סבור שתפקידו של השופט לפסוק בטענות העולות מכתבי בי דין, כפי ששונו בהסכמה על ידי הרחבות חזית ושינוייה, אבל אין השופט רשאי ואינו זכאי לפסוק בתביעות שהצדדים לא תבעו. הצדדים הם אנשים מבוגרים ומיוצגים על ידי עורכי דין, והם שוקלים את שיקוליהם תוך ידיעת כל העובדות והזכויות הרלבנטיות.    

2.         התיישנות:

אני דוחה את טענת התובע שיש להתעלם מטענת ההתיישנות שהועלתה בכתב ההגנה מכיוון שלא דובר עליה בקדם המשפט. המקום שבו יש להעלות טענת התיישנות הוא כתב ההגנה, ואין צורך לחזור על כל הטענות בקדם משפט, וגם לא בישיבת ההוכחות, וגם לא להגיש בקשה ספציפית בקשר לכך. הטענה לא נזנחה ואין להסיק שנזנחה.

אני דוחה את טענת ההתיישנות לגופה, מהטעמים הבאים:

א.         כתביעת אכיפה, לא נקבע בהסכם מועד לתשלום המסים, והמועד נקבע לראשונה בין הצדדים במכתבו של התובע מיום 12.11.06, ומאז לא חלפה תקופת ההתיישנות.

ב.         כתביעה לפיצוי, הנזק של אי הכרת מס שבח בהסכם הביטול (שהוא בסיס הפיצוי), והמשך חיובו בחוב מס השבח נגרם במועד שלא הוכח לאחר 27.6.93, שבו הודיעו הצדדים על ביטול העיסקה. זה מועד תחילת מירוץ ההתיישנות. לאחר מכן, בשנת 1997 הוגשה התביעה הקודמת שנדונה בפני השופטת בר זיו. החיוב היה תלוי בתוצאתה, שכן בתביעה הזו נטען על בסיס ההנחה שההסכם קיים. רק ביום 29.9.02 נקבע שההסכם לא בוטל, וחודש מירוץ ההתיישנות. לאחר מכן, גם בכתב ההגנה, וגם בחקירה הנגדית, הסכימו הנתבעים לתשלום מס השבח אם יוכח שהמנוח לא שילם את החוב. מכאן, שחובת התשלום לא הוכחשה, וחל האמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות בדבר הודאה בזכות.

לפיכך, אני דוחה את טענת ההתיישנות.  

3.         מעשה בית דין:

כאמור, נושא תוקפו של ההסכם מ- 2.4.91 נדון בפני בית המשפט בת"א 10942/97 בתביעה שבה נימנו בין הצדדים התובע והעזבון הנתבע של המנוח. בפסק דין שנתנה השופטת בר זיו ביום 29.9.02, לאחר שמיעת ראיות כולל עדויות התובע בתיק זה, נקבע בעמ' 9:

איני מקבלת את גירסת שני הצדדים - התובע והנתבע מס' 2 עבדאלטיף (התובע כאן - מ.ר), כי העיסקה בין עבדאלטיף ובין המנוח פאיז בוטלה וכפועל יוצא מכך, ממילא לא רכש התובע את חלקו של עבדאלטיף בחלקה (מאחר וממילא לא היה לאחרון מה למכור).   

כלומר, נקבע על ידי בית המשפט שהעיסקה מיום 2.4.91 לא בוטלה. קביעה זו מחייבת את הצדדים כולם כמעשה בית דין. אין זה משנה, שגירסת התובע בעדותו באותו תיק היתה שונה. המחייב הוא קביעת בית המשפט.

כמו כן נקבע על ידי בית המשפט כעובדה בפלוגתא שנדונה בפניו, כי הנתבע 2 לא שילם לתובע 20,000 דולר ארה"ב. זהו השתק פלוגתא ואני דוחה את טענת הנתבע 2 בענין זה.