פסק-דין בתיק א 28874/00

1.         התובע, יליד 1980, הגיש תביעתו לפיצויים בגין נזקי גוף כנגד הנתבעות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, ביום 17.12.1996 במהלך הטיול השנתי של כיתתו. בשעה 18:00 לערך הגיע התובע לחניון אוהלים הנמצא בעין גדי (להלן: " חניון האוהלים"). לטענתו, כאשר ניסה  לשוב לאוהלו מאזור המקלחות, הוא מעד על יתד של אחד האוהלים ונפל על ידו השמאלית. כתוצאה מנפילה זו סבל התובע משבר כפול של עצמות האמה השמאלית עם תזוזה (להלן: " התאונה").

2.         הנתבעת 1 הינה מדינת ישראל הנתבעת בגין אחת מרשויותיה, הנתבעת 2 הינה בית הספר בו למד התובע (התביעה כנגד נתבעת זו נמחקה בהחלטת בית המשפט מיום 13.11.03), הנתבעת  3 וצד שלישי   1 הינה המפעילה של חניון האוהלים והנתבעת  4 וצד שלישי   2 היא המבטחת של נתבעת  3. הנתבעות וצד שלישי  כפרו כולן בנסיבות אירוע התאונה ובאחריותן לאירועה. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.

שאלת האחריות:

3.         תחילה לקביעת העובדות שהובילו לאירוע התאונה. כאמור, לטענת התובע הוא מעד על יתד של אחד האוהלים וכתוצאה מכך נפל ונפגע בידו. הנתבעות, ובעיקר נתבעות   3 ו - 4 וצד שלישי   1 ו - 2, ניסו להראות כי כלל לא היו יתדות לאוהלים המדוברים. 

בפסיקה 7 לתצהירה של העדה הגב' שמיר (נ/7), מי ששימשה כמנהלת חניון האוהלים בתקופה הרלוונטית לענייננו, נאמר "האוהלים עצמם גדולים ומוקמו על גבי מסגרת מתכת אשר הולחמה למשטח בטון, ללא כל צורך ביתדות ובמתיחת חבלים". בחקירתה הנגדית חזרה העדה שמיר על הטענה, ובע"מ 8 לפרוטוקול (מיום 31.05.04) אמרה כי "לא היו יתדות. האוהלים היו מחוברים למשטחי בטון מרותכים. קונסטרוקציות של ברזל. כל אוהל היה על משטח בטון".

עדותה של העדה שמיר לא עלתה בקנה אחד עם עדותו של התובע, שכאמור, עמד על טענתו הן בתצהירו (ת/1) והן בעדותו בבית המשפט (ע"מ 9 לפרוטוקול) כי מעד כתוצאה מהתקלות ביתד. עדותה של העדה שמיר גם לא עלתה בקנה אחד עם עדותו של העד רז יורה שאמר בעדותו כי "אני זוכר שהיו חבלים ויתדות בשבילים" (עמ' 19 לפרוטוקול), עם עדותו של העד שמעון וילק שאמר כי "היתד היה כאן. בבליטה של האוהל. זה האוהל ופה היתד ופה נפל" (ע"מ 24 לפרוטוקול) וכן עם תצהירה של העדה חנה שפריר, מורתו של התובע בעת קרות התאונה. העדה שפריר לא הייתה אמנם עדת ראיה לתאונה אולם היא מציינת בתצהירה את שנאמר לה מיד לאחר קרות התאונה, כאשר נסעה עם התובע לבית החולים. בסעיף 6 לתצהירה (נ/6) אומרת העדה צפריר כי  "... התלמיד עדי ברטר, בעת שעשה את דרכו מאזור המקלחת חזרה לאוהלים, נתקל באחד מיתדות האוהל, מעד ונפל על ידו השמאלית".

לבית המשפט הוצגו תמונות שצולמו באתר כ - 8 שנים לאחר המקרה (ת/5 א' - ו') המראות קונסטרוקציות של אוהלים עליהם שמים יריעה וכמו כן המראות ברזלים כאלה או אחרים הבולטים מהקרקע. משקלן הראיתי של תמונות אלו נמוך היות וצולמו כ - 8 שנים לאחר קרות התאונה. עם זאת, התמונות יחד עם העדויות שנשמעו והתצהירים שהוגשו מחזקות את ההנחה כי אכן היו יתדות או ברזלים בולטים מהקרקע בשטח חניון האוהלים, וכן את ההנחה כי התובע נפל כאשר נתקל באחד מהם.

4.         שאלה נוספת שקיבלה התייחסות רבה מצד הצדדים היא השאלה האם כל שטח חניון האוהלים היה מואר. לא הייתה מחלוקת כי התלמידים הגיעו לחניון בסביבות השעה חמש או שש אחר הצהרים בחודש דצמבר. שעות אלה הן שעות בהן כבר מתחיל להחשיך, במיוחד בחודשי החורף ועל כן יש חשיבות למיקום התאורה בחניון האוהלים.

התובע טען כי בחניון הייתה תאורה בכניסה ומסביב, לטענתו איזור האוהלים היה חשוך (עמ' 13 לפרוטוקול). את עדותו מחזקים גם עדותו של העד רז יורה שענה לשאלה האם נכון שבין האוהלים היו עמודה תאורה בתשובה "לא. לא זוכר את זה כך" (עמ' 18 לפרוטוקול), וכן שאמר כי היו "עמודי תאורה היקפיים לאורך הגדר..." (עמ' 16 לפרוטוקול). חיזוק נוסף ניתן למצוא בעדותו של העד שמעון וילק שאמר כי "... היה חושך הוא לא ראה ופשוט מעד" (עמ' 20 לפרוטוקול). 

העדה חנה שפריר אמרה בעדותה כי כל החניון היה מואר אולם היא לא ידעה לומר היכן היו ממוקמים עמודי התאורה (ע"מ 3 לפרוטוקול, ישיבה מיום 31.05.04). בעדותו מדריך השל"ח, העד יצחק ניזרי (להלן: "העד נזרי"), ענה לשאלה האם האוהלים היו מסודרים בשורות ותיאורה לא הייתה בכל המתחם אלא באזור הגדרות של המתחם ולא באזור האוהלים,  "נכון ממה שזכור לי" (עמ' 18 לפרוטוקול, ישיבה מיום 27.1.05).

המסקנה העולה הינה אפוא כי זירת התאונה לא היה מוארת כלל או בצורה מספקת ועל כן ניתן היה למעוד בנקל על יתד או מכשול כל שהוא שהיה על הקרקע. אומנם ער אני לכך כי לא ניתן להאיר מחנה אוהלים כבאור יום ועם זאת יש משמעות לעובדה כי המקום בו ארעה התאונה היה חשוך ואתייחס לכך בהמשך.

מעיון בתצהירים שהוגשו, בעדויות ובשאר הראיות הגעתי למסקנה כי יש לקבל את גרסתו של התובע ולפיה, כאשר ניסה  לשוב לאוהלו מאזור המקלחות, עבר בין האוהלים באזור שהיה חשוך יחסית, מעד על יתד של אחד האוהלים ונפל על ידו השמאלית. כמו כן, אינני סבור כי ישנה משמעות מהותית לעובדה האם חברו של התובע, העד שמעון וילק היה מאחורי התובע או לפניו. העובדה עליה אין עוררין היא כי הם הלכו יחד בעת קרות התאונה ועל כן אין משמעות לדידי למיקומו של העד וילק לעומת התובע.

5.         בשאלת האחריות מתעוררות  3 שאלות: השאלה הראשונה הינה האם קיימת במקרה הנדון חובת זהירות על שתי הבטיה המושגית והקונקרטית. חובת זהירות מושגית - לשם קיומה עלינו לשאול האם קבוצת מזיקים מסוגו של המזיק חבה חובת זהירות כלפי קבוצת ניזוקים מסוגו של הניזוק. באשר לשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, אשר לה למעשה שני נדבכים; צפיה טכנית וצפיה נורמטיבית היא  נקבעת על פי מבחן הציפיות. השאלה היא האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. אם התשובה לכך היא בחיוב נבחן האם אדם סביר צריך היה כעניין של שבמדיניות לצפות התרחשותו של אותו נזק. עניין שבמדיניות נעוץ באבחנה בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. לשאלה מה הוא אותו סיכון בלתי סביר? סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה ושהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות כדי למנעו. השאלה השניה היא האם המזיק הפר את חובת הזהירות כלפי התובע. חובתו של המזיק הוא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירת נבחנת ונבדקת ע"י ביהמ"ש אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה היא מה האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין אינטרס הפרט הניזוק לבטחונו האישי לבין האינטרס של מזיק לחופש פעולה וכל זאת על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. השאלה השלישית הינה האם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות (בין במעשה או במחדל) נגרם נזק והאם קיים קש"ס בין הפרת החובה לנזק. הפרת החובה צריכה להיות הסיבה המשפטית לקרות הנזק שכן אשמו של המזיק הביא את הנזק ואילו אשמו של הניזוק לא היה אשם מכריע להתהוותו (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113, עמ' 114 - 120).

6.         ומן הכלל אל הפרט; בשאלת האחריות, לא יכולה להיות מחלוקת כי קיימת חובת זהירות על שני היבטיה (המושגית והקונקרטית) על הנתבעות.בנוגע לנתבעות 1 ו - 2, חובת הזהירות המושגית של מורים לתלמידיהם הוכרה בפסיקה ונידונה באריכות בע"א 2061/90 - אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ו-3 אח' , פ"ד מז(1) 802 (להלן: "פרשת מרצלי") שם הציע כבוד השופט חשין בנוגע לגבולות החובה והתנאים הנורמטיביים המוקדמים לתחולתה של חובה זו, לעמוד על שיקולים עקרוניים, לא עקב בחינת הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הספציפי, אלא בצמוד לבחינתה של החובה המושגית עצמה (פרשת מרצלי, עמ' 810). לאור התוויה זו, יש לומר, שחובתם של אנשי חינוך, בדומה לחובתו של הורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני והן מפני פגיעתו של הקטין באחרים, לרבות פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של חובה זו עומדת ההשקפה שהקטין לא פיתח את אותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת, שישנם אצל בגיר, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי הוא עלול להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה ובין במחדל.  השיקולים העיקריים ביסוד קביעת חובת זהירות מושגית הם: טיבם וטבעם של הילדים, לרבות גילם; מקור הנזק; ויכולתם של האחראים למנוע את הנזק (פס"ד מרצלי, עמ' 811 , ראה גם דנ"א 2571/94 - עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי .תק-על 96(2), 207 ,עמ' 209). בהתייחס למקור הנזק, ככל שאלה מכוונים לגורמים חיצוניים לילד, האמצעים השונים בהם אנו עושים שימוש, צופנים בתוכם, במידה כזו או אחרת, סיכון. דרגתו של הסיכון, משתנה בהתאם לנסיבותיו של המקרה הספציפי. מרכיב נוסף הוא יכולתו של האחראי למנוע את הנזק. הכלל הוא שחובת מורה העוסק בהוראה כלפי תלמידיו כוללת את החובה לנקוט באמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי.  התשובה לשאלת מידתם והיקפם של אמצעי הזהירות, תלויה לא רק בחומרת הסכנה, אלא גם בקושי למנעה (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה 113, עמ' 120- 121 (להלן: פרשת מנדלסון"). ככל שמדובר באמצעים קלים ופשוטים הנדרשים לצורך מניעת הנזק, כך גם סביר יותר לדרוש הקפדה עליהם, גם כשאין סכנה חמורה, דווקא, צפויה.  במקרה שבפני התובע נפגע כאשר מעד, כאמור, על יתד של אחד האוהלים. על רקע נתונים אלה, נדרשים אנו להחיל את הכללים המשפטיים. כאשר נעשית בדיקה של הצפיות הטכנית הקונקרטית, אין צורך לבדוק ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין, אלא די בראיה בקווים כלליים, ככל שמדובר באירוע שמקים את עוולת הרשלנות (פרשת מרצלי, שם, עמ' 817-816). סבורני כי בנסיבות המקרה, ניתן היה לצפות את התרחשות התאונה כפי שהיא התרחשה. ברור לכל כי אם הולכים בחשכה במקום בו ישנם מכשולים כאלה או אחרים יש סיכוי כי מישהו ימעד ויפגע. למורי בית הספר היה צריך להיות ברור כי קיים סיכון לפגיעה של תלמידים שהולכים בין האוהלים וזאת במיוחד לאור החשכה היחסית ששררה במקום. היה עליהם לצפות כי נערים בגילו של התובע ינסו לקצר את הדרך ע"י הליכה בין האוהלים, ועל כן ימצאו בסכנה של פגיעה כתוצאה ממעידה על חבלים או יתדות.  חובתו של המזיק היא בנקיטת אמצעי זהירות סבירים ועל בית המשפט לבדוק האם ננקטו אותם האמצעים הצריכים לסיטואציה על מנת למנוע את הנזק, אמצעים שלו היו ננקטים, היו עשויים למנוע את התאונה והנזק. התשובה לשאלות הנ"ל יש לבחון באמת מידה אובייקטיבית - כלומר, מה היה אדם סביר עושה בנסיבות המקרה (ראה: ת"א (חיפה) 23685/99 אבורומי טאיע נ' עירית טמרה ואח', תק - של 2005 (2) 12565, וכן פרשת מרצלי בעמ' 813 ופרשת מנדלסון בעמ' 121). בעניינו נתבעות  1 ו - 2  לא עמדו באותה אמת מידה אובייקטיבית. על מורי בית הספר שלקחו חלק בטיול השנתי חלה החובה לנקוט באמצעי זהירות, להדריך ולפקח על התלמידים. הם יכלו באמצעים פשוטים למנוע את הנזק אם רק היו נוקטים אמצעי זהירות בסיסיים כגון להורות לתלמידים לצעוד רק בשבילים מוסדרים וכן להפציר בהם להצטייד בפנסים כאשר הם הולכים בחשכה בין האוהלים. את החובות הללו מורי בית הספר לא מילאו. כאשר הטיול הגיע בסופו של דבר לחניון האוהלים התלמידים פוזרו במהירות לאוהלים כאשר לא נערכה שיחה בה נאמר להם לא לצעוד בשבילים לא מסומנים וכן לא הוסברה לתלמידים הסכנה שבצעידה בין האוהלים בחשכה. לדברי העד ניזרי הדבר היחידי שנאמר לתלמידים הוא לא להיכנס לים המלח ולא לצאת מתחום המחנה. העד ניזרי בעדותו אמר במפורש כי לא נאמר לתלמידים ללכת רק בשבילים המסומנים (עמ' 23 לפרוטוקול, ישיבה מיום 27.1.05). התוצאה היא כי אני מקבל את התביעה כנגד נתבעות  1 ו - 2.

7.         בנוגע לנתבעות  3  ו - 4 וצד שלישי  מס 1 ו - 2 בהתאמה, נתבעת 3 וצד שלישי   1, כבעלת המקרקעין חבה בחובת זהירות מושגית כלפי התובע (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113, עמ' 114 - 115).  אף כאן יש לבחון את השאלה, האם מוטלת על בעל השליטה חובת זהירות קונקרטית כלפי המבקר. כאמור, חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. במקרה שלפנינו היה על נתבעת 3 וצד ג'  1לצפות את התאונה. כאשר אנשים הולכים בחשכה יתדות האוהלים מהווים מכשול העלול לגרום למעידתם של אנשים וכתוצאה מכך לפגיעת גוף כזו או אחרת, במיוחד כאשר מדובר בתלמידים בגילים מבוגרים או צעירים יותר. ברור לכל בר דעת כי ילדים ובמיוחד בגילים צעירים יותר ינסו לקצר את דרכם ע"י מעבר בין האוהלים ולא יגבלו את עצמם להליכה על השבילים המסומנים בלבד. התרחשות שכזו אינה בלתי סבירה או בלתי נצפית. על נתבעת 3 וצד שלישי   1 היה לדאוג לאמצעים למזעור הסיכון כגון תאורה נאותה, שילוט, הארת היתדות או צביעתם בצבע שזוהר בחשכה וכו'. כמו כן, הייתה החובה לוודא כי חניון האוהלים בטוח לצעידה וכן לדאוג ליידע את המדריכים של הקבוצות שמגיעות לחניון האוהלים לסכנות. נתבעת  3 וצד שלישי   1 הייתה צריכה לוודא שיערך תדריך למטיילים במקום, במיוחד כאשר מדובר בילדים, בו הם מדגישים את החשיבות של צעידה על השבילים המסומנים בלבד. משלא עשתה כן, נתבעת 3  וצד שלישי   1 לא עמדה בחובתה ועל כן אני מקבל את התביעה כנגד נתבעת 3 וצד שלישי   1 והנתבעת 4 צד שלישי   2, מבטחה.

אשם תורם

8.         הכלל הוא כי אדם אחראי לעצמו. לא ניתן להתעלם במקרה זה מאשמו התורם של התובע לתאונה ולנזק. התובע אינו ילד רך בשנים, בעת קרות התאונה היה התובע בן 16, גיל בו לכל הדעות יש שיקול דעת ברמה סבירה. כאמור, בחניון האוהלים היו שבילים מוסדרים וברורים (ראה תשובתו של העד ניזרי בע"מ 21 לפרוטוקול) והתובע הוא זה שבחר ללכת לא בשביל מוסדר אלא בין האוהלים וזאת על מנת לקצר את הדרך. התובע היה מודע לכך שהיו יתדות וחבלים בדרך בה הוא הולך (ע"מ 9 לפרוטוקול) ועל כן היה עליו לנקוט במשנה זהירות במיוחד כאשר הוא הולך באזור חשוך יחסית, או ללכת בדרך הארוכה יותר דרך השבילים המוסדרים. התובע היה בוגר מספיק על מנת לדעת ולהבין כי אם הוא הולך בדרך בה הוא בחר יש סיכוי גבוה לכך שהוא ימעד על יתד או מכשול אחר ועלול להיפגע כתוצאה מכך. אני מעריך את אשמו התורם של התובע בשיעור של 20% .

התוצאה תהיה אפוא כי חלוקת האחריות בין הצדדים הנתבעים תהיה כדלקמן:

מחצית מהיתרה דהיינו נתבעות 1 ו - 2 ישאו ב - 40% באחריות ובנטל הפיצויים והנתבעות 3 ו - 4 וצדדים שלישיים  1 ו - 2 ישאו ב - 40% הנותרים.

ומכאן להיקף הנזק.

היקף הנזק:

הנכות הרפואית והתפקודית

9.         לכתב תביעתו צירף התובע חוות דעת ערוכה ע"י ד"ר אנג'ל, מומחה לכירוגיה אורתופדית, שמצא בבדיקתו: