פסק-דין בתיק א 28092/05

כללי

1.         בפני תביעה כספית בסך של  376,298.66 ש"ח אשר הגישה התובעת כנגד הנתבעים.

            בתאריך 20.9.05 ניתן, בהסכמה, פסק דין כנגד נתבעת 1 ופסק דין זה עניינו ערבותם של נתבעים  4-2 לטובת התובעת להבטחת חובותיה של נתבעת  1.

2.         הנתבעת 1 רכשה מהתובעת ציוד השקיה לפרויקט השקיה ברומניה.

ביום 14.4.04 נחתם הסכם בין הצדדים לפיו התחייבה הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 121,224$ כאשר הסכום אינו כולל את תחנת השאיבה וכן תוספות נוספות שהוזמנו.

חובה של הנתבעת 1 עמד על 160,623$.

על חשבון החוב שילמה הנתבעת 1 סך של 76,000$, מכאן שיתרת החוב היא בסך של 84,623$ שווה ערך בש"ח לסכום התביעה.

המחלוקת שבין התובעת לבין נתבעים 4-2 מתמקדת בהיקף ערבותם עפ"י כתבי הערבות נספחים ז (3-1) לכתב התביעה.

3.         טענות התובעת

א.        הנתבעים חתמו על כתבי ערבות לטובת התובעת עד לסך של 65,000$ בתוספת שינויים שהוזמנו ע"י הנתבעת 1.

כיוון שהשינויים שהוזמנו הינם בגובה 33,000$, הסכום לו ערבים הערבים עולה על סכום התביעה.

ב.         הערבות ניתנה להבטיח את התשלום השני, שכן לגבי התשלום הראשון התובעת הייתה מבוטחת כך שע"פ ההסכם היא אינה מוציאה ציוד עד שלא משולם לה התשלום הראשון.

4.         טענות הנתבעים

א.        ע"פ לשון הערבות, הערבות היא לשיק של הנתבעת 1. התובעת לא הוכיחה כי בידיה השיק מושא הערבות וכי הוא חולל.

ב.         יש לדחות את הטענה כי הערבות ניתנה בגין התשלום השני שכן היא מועלית לראשונה בתצהירי התובעת ובסיכומים.

ג.         כעולה מניסוח כתב הערבות, סכום השיק חייב להיות פחות מ- 65,000 ש"ח. השיק השני הינו בסך של כ- 84,000$. לכן אין זה הגיוני שהכוונה בכתב הערבות לשיק השני שהרי גובהו גבוה מסכום הערבות הכוללת את סכום השיק וגם את התוספות.

ד.         אם הייתה באמת הכוונה לערבות בגין השיק השני הערבות הייתה נותרת  בלתי מוגבלת כיוון שהשיק השני מהווה סגירת חוב הנתבעת 1.

5.         דיון והכרעה

אקדים ואומר, כי לא היה בכוחה של התובעת לשכנע אותי כי יש להעביר את נטל ההוכחה - המוטל באופן טבעי על כתפיו של התובע מכוח הכלל הבסיסי " המוציא מחברו עליו הראיה " (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף לה, עמ' א) לכתפיהם של הנתבעים.

טענת הנתבעים אינה טענת הודאה והדחה משום שהם אינם מודים בכל העובדות המבססות את עילת התביעה של התובעת. טענת הודאה והדחה היא טענתו של נתבע המודה בכל עובדות התביעה באופן שאם לא היה מוסיף עליהן את טענתו המדיחה ומוכיחה, היה התובע זוכה בתביעתו. לא זה המקרה בענייננו. בטענות הנתבעים אין הודאה שכזו שמתווספת עליה טענה מדיחה.

נטל ההוכחה מוטל, אפוא, על התובעת.

מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע באשר "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע.

על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את ביהמ"ש בגרסתו ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו. (ראה בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548).