פסק-דין בתיק א 27072/05

התביעה שבפני מתייחסת לתאונת דרכים שאירעה ביום 3.1.05 ברחוב המסגר בתל אביב. עפ"י כתב התביעה, הנהג ברכב התובעת נסע במסלול נסיעתו והחל בפנייה ימינה כאשר האוטובוס של הנתבעת הגיח מבלי לשמור מרחק, פגע בו מאחור וגרם לנזקים. בהודעתו לביטוח (ת/3, אשר צורף גם כנספח לכתב התביעה) כתב נהג התובעת כי בעודו נוסע ברחוב המסגר, בהגיעו למספר 32, אותת ופנה, ובמהלך הפנייה, כאשר המכונית כבר עברה חצי ממסלול הפנייה, נכנס בו מאחור אוטובוס הנתבעת.

לטענת הנתבעת, האוטובוס נסע בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית, בנסיעה ישר, כאשר לפתע רכב התובעת, אשר נסע מצד שמאל, סטה בחדות ימינה לנתיב נהג הנתבעת, במטרה להגיע למגרש חנייה שנמצא מימין. כאשר הבחין נהג הנתבעת בדבר, סטה שמאלה ובלם, אך התובע המשיך בנסיעתו ופגע באוטובוס של הנתבעת. בהודעתו לנתבעת 2 (נ/2), מסר הנתבע 1 גירסה זהה.

בדיון שבפניי הוצגו תמונות הנזק. עפ"י ת/1, הפגיעה ברכב התובעת היא בחלק האחורי של הרכב, בצד ימין מאחור, ובפינה הימנית אחורית של הטמבון. עפ"י נ/1 הפגיעה באוטובוס היא בפינה הימנית קדמית, בפנס ובשמשה.

בדיון שבפניי העידו שני הנהגים. עד נוסף שזומן על ידי הנתבעים לא הגיע לעדות. קבעתי בהחלטת ביניים, שלא אתחשב בעובדה זו לחובת הנתבעת, כפי שפירטתי באותה החלטה.

הנהג ברכב התובעת העיד כי נסע בנתיב המרכזי ברחוב המסגר.  לאחר מכן פנה לנתיב הימני, שהוא נתיב תחבורה ציבורית, ונסע מעט ישר בנתיב זה. סמוך לרחוב המסגר מס' 32 פנה ימינה, אל משרדי החברה שבה הוא עובד. כאשר השלים בערך 60% מהפנייה, התנגש בו האוטובוס  מאחור. לדבריו, לא ראה את האוטובוס טרם פנייתו, אף שהסתכל במראה, מאחר שכאשר הוא מביט במראות, הוא מתייחס לכלי רכב הנמצאים במרחק שעשוי לסכנו, והאוטובוס לא היה בטווח כזה.

נהג האוטובוס העיד כי הנהג ברכב התובעת נסע לפניו בנת"צ. היה יום גשום ונהג התובעת בלם כל רגע. לדבריו, ידוע לו מנסיונו שנהגים כאלה הם בעייתים ולכן שמר ממנו מרחק. הוא אותת לנהג התובעת באורותיו, הן בשל כך שבלם כל הזמן, והן בגלל שנהג בנתיב תחבורה, המיועד לתחבורה ציבורית בלבד. ואכן, הנהג ברכב התובעת פנה שמאלה לנתיב האמצעי, וכעבור מספר מטרים שוב חזר לנתיב הימני. בפעם השנייה, שוב אותת לו נהג האוטובוס ושוב הוא חזר שמאלה. נהג האוטובוס העיד כי ראה שנהג התובעת מחפש משהו מצד ימין. כאשר נהג האוטובוס היה לפני התחנה, לפתע "חתך" הנהג ברכב התובעת מהנתיב שלשמאל האוטובוס - ימינה, וסגר לאוטובוס את כל מסלול הנסיעה, כנראה כדי להיכנס לחנייה מצד ימין. הוא ניסה לברוח שמאלה, עד כמה שיכול היה, אך לא הצליח למנוע את הפגיעה ופגע ברכב התובעת בין הגלגל האחורי לבין הטמבון, בכנף הימנית אחורית ברכב התובעת, עם הפינה הימנית קדמית של האוטובוס.

לאחר ששמעתי את שני הנהגים ועיינתי בתמונות הנזק, אני מגיעה למסקנה כי גירסת הנהג ברכב התובעת עדיפה בעיניי. גירסה זו מתיישבת טוב יותר עם תמונות הנזק, והפגיעה ברכב התובעת ממוקם מאחור בצד ימין, ולא בכנף הימנית אחורית כפי שטען נהג האוטובוס. פגיעה זו מתיישבת עם גירסת נהג התובעת כי היה לפני נהג האוטובוס בתוך אותו נתיב, ולא - כגירסת נהג הנתבעת - בנתיב מצד שמאל, תוך שהוא חותך ימינה  בתשעים מעלות. בנוסף, גירסת נהג האוטובוס לעניין נסיעתו של רכב התובעת בנת"צ לפניו וסטייתו לנתיב השמאלי שלוש פעמים, בשל הבהוב האוטובוס לנהג התובעת עם אורותיו, לא בא זכרה לא בהודעת הנהג לחברה (נ/2) ולא בכתב ההגנה. גירסה זו, הנשמעת מהותית, לא הועלתה אלא בדיון שבפניי. בנוסף, לפי גירסה זו, ראה נהג האוטובוס שנהג התובעת נוהג בצורה מסוכנת, וכהגדרתו - "נהגים כאלה בעייתים".

אף שעדות נהג התובעת היא עדות יחידה, הרי לאור העובדה שגירסה זו מתיישבת טוב יותר עם תמונות הנזק, ולאור העובדה שגירסת הנתבע 1 קיבלה תוספת מהותית במועד הדיון, שלא הייתה בה קודם, אני מעדיפה, כאמור, את גירסת נהג התובעת.

עם זאת, העיד נהג התובעת שלא שם לב לאוטובוס לפני שפנה ימינה, מאחר שהאוטובוס לא היה בטווח שנראה היה מסוכן לנהג התובעת. במבחן התוצאה, מתברר שהערכתו של נהג התובעת היתה שגוייה, וטרם פנייה ימינה ראוי היה שיתחשב בהיותו של האוטובוס מאחוריו, כגירסתו. לכן, אני מייחסת גם לנהג התובעת רשלנות מסויימת לקרות התאונה. אני מחלקת את האחריות בין הנהגים באופן שלנתבע 1, נהג האוטובוס, אחריות של 75% לתאונה, ולנהג ברכב התובעת - 25% אחריות לתאונה.

לפיכך, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 75% מנזקיה המוכחים בסך של 14,435 ש"ח (בהתאם לחשבוניות שצורפו לכתב התביעה), כשסכום זה צמוד למדד מיום הגשת התביעה (4.5.05)  ועד התשלום המלא בפועל. ההפסד בגין השבתת הרכב לא הוכח.

ב"כ הנתבעים הקדיש מילים לעניין ההוצאות, לנוכח התנהגותו של עד התביעה. עד זה הגיע לדיון

הקודם, אך לאור עיכוב בדיונים בפניי, לאחר שהמתין שעתיים, החליט לעזוב את המקום. לפיכך,

נאלצו לבקש דחייה, אף שב"כ הצדדים והנתבע 1 המתינו והיו מוכנים לקיים דיון, ונאלצו להגיע שנית היום. בנוסף, גם היום, איחר עד התביעה בערך בשעה וחצי, ורק מפאת העומס באולמי, לא נגרמה דחייה נוספת, שכן רק באותה שעה, הגיע תורו של תיק זה להישמע. לדבריו, הדבר מהווה זילזול וחוסר אכפתיות, מה גם שהעד אמר שהסיבה לאיחורו היום היא העובדה שהיתה לו פגישה יותר חשובה מהדיון בבית המשפט.

לעניין הישיבה היום - לא נגרם נזק ממשי לצדדים בשל איחורו של העד, שכן, כאמור, ממילא התעכבו הדיונים באולמי. לעניין הסתלקות העד בדיון הקודם, אף אם ניתן להבין את העובדה שהוא עסוק, וההמתנה הממושכת מפריעה לעבודתו, הרי שלעיתים אין מנוס מכך, לאור העומס בבית המשפט, ואלמלא עשה דין לעצמו והסתלק - היה מסתיים הדיון בפעם הקודמת, ולא היה צורך להטריח את הצדדים שנית היום. לפיכך, בסכום ההוצאות אתחשב בכך שנגרם דיון נוסף מיותר בשל התנהגות עד התביעה. לאור זאת, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, הוצאות משפט, הכוללות אגרה כפי ששולמה, אינני פוסקת שכר בטלה לעד התביעה, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 10% מפסק הדין שניתן + מע"מ כדין. למרות שקיבלתי את התביעה, לנוכח האמור לעיל, אני פוסקת שכר בטלה לנתבע 1 שהתייצב פעם נוספת לחינם בסך 200 ש"ח, ואלה ישולמו על ידי התובעת. לאחר שפסקתי את שכרו של עד התביעה במהלך הדיון, וחייבתי בו את התובעת, הודיע העד כי הוא מוותר על שכר הבטלה. בהתאם לדבריי דלעיל, אני מקבלת את הויתור והסכום שניפסק ישולם, כאמור, על ידי התובעת לנתבע 1.

ניתן היום ט' בתמוז, תשס"ו (5 ביולי 2006) בהיעדר הצדדים.

מיכל  ברק-נבו,  שופטת

קלדנית:  אתי חיים התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: