פסק-דין בתיק א 26650/98

נתוני רקע

1.         עובר ליום 20.09.94 היה התובע נהג אוטובוס בשירות מעבידתו, היא הנתבעת 1 (להלן, גם "אגד").  לטענתו ביום 20.09.94, כאשר נהג באוטובוס בהתאם להוראות מעבידתו ברחוב יפו בחיפה, קפץ ילד אלמוני באופן פתאומי לכביש. התובע הספיק לבלום בלימת חירום ולמנוע פגיעה בילד. ואולם אירוע זה גרם לו להתרגשות ולבהלה חריגים ובלתי רגילים. נטען שכתוצאה מאירוע חריג זה, לקה התובע באוטם שריר הלב. מכאן תביעתו. הנתבעות חולקות על התיאור הנטען.

2.         על בסיס התשתית העובדתית הנטענת האמורה, הגיש התובע לבית הדין האזורי לעבודה תובענה כנגד המוסד לביטוח לאומי  (להלן - "המל"ל"). זאת על שום שהמל"ל דחה את טענת התובע כי אירע לו אירוע תאונתי כלשהו, בגדר "תאונת עבודה" נטענת. הונח בפניי מלוא החומר בגין  התובענה האמורה אשר בסופה של דרך נדחתה, תוך אימוץ טענות המל"ל. בגדר ההליך בפני כב' בית הדין קבע זה ממצא עובדתי  כי התובע החל לסבול מכאבים כ- 4 ימים לפני בוא האוטם, והכאבים החזקים החלו ביום התאונה בשעה 11:00 לפני הצהריים, עוד לפני האירוע שהתרחש בשעה 16:30 אחרי הצהריים לערך.

3.         בגדר החלטתי מיום 05.01.04 אימצתי את טענת הנתבעות כי בפרשה שבפניי צמחה פלוגתא פסוקה לחובת התובע, הן לעניין מועד תחילת כאביו, כאמור כ- 4 ימים לפני בוא האוטם, הן לעניין מועד התחזקותם, מספר שעות לפני השעה 16:30, ולעניין השעה 16:30, היא שעת ה"כמעט תאונה". עשיתי כן לנוכח קביעתי כי הגם שהנתבעות לא היו בעלות דין בהליך בבית הדין לעבודה, הרי מכוח ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון ניתן להצמיח פלוגתאות פסוקות לחובת התובע, שהיה בעל-דין בהליך ההוא.

4.         קבעתי תחילה כי יש להגיש תצהירי עדויות ראשיות ולאחר מכן קבעתי כי אדרש תחילה לשאלת החבות. בגדרה של זו טוענות הנתבעות כי גרסת "כמעט תאונה" של התובע היא גרסת-כזב, ולתובע לא ארעה "כמעט תאונה" כנטען על ידו. ברי, לנוכח קביעתי מיום 05.01.04, כי ככל שאאמץ את גרסת התובע אודות אירוע של "כמעט התאונה" הנטענת, אצטרך להידרש למשמעות גובה הנזק, לנוכח קביעתי אודות מועד תחילת כאביו של התובע ומועד התחזקותם, ועד כמה אותה "כמעט תאונה" תרמה לנכותו הקרדיולוגית הצמיתה של התובע. ככל שאדחה את גרסת התובע, ברי כי דין תביעתו יהא להידחות.  אקדים ואציין כי אין חולקין כי ביום הנטען, ולו בשעה 16:30, אכן עבר התובע התקף לב. ואולם הנתבעות טוענות כי אין להתקף לב זה כל קשר לאותה "כמעט תאונה" נטענת.

5.         מטעם התובע מסרו תצהירים והעידו שלושה. העד הראשון היה מר אורן בר-אור (להלן - "בר אור"), אשר ביום הנטען שימש כרכז תנועה בתחנה המרכזית באגד. העדה השניה היתה גב' רויטל כהן (להלן - "כהן"), שביום התאונה הייתה אף היא נהגת וחברתו למשמרת של התובע באותה עת. העד השלישי היה התובע-עצמו.

6.         עם גמר ראיות התובע הוגשו בהסכמה קלטת ותמליל שיחה שקיים עם כהן החוקר מטעם הנתבעות, מר עמי אלדר (להלן - "אלדר"), ועותק מעדותו של התובע שנמסרה בזמנו לחוקר מטעם המל"ל. עם הגשת ראיות אלו מסרו ב"כ הצדדים הודעה מוסכמת על-פיה אדרש, בשלב זה, אך ורק לשאלת הוכחת קיומה בפועל של התאונה נשואת התביעה, היא "כמעט התאונה" האמורה.

7.         הנתבעות מצביעות על כך כי האירוע הנטען הינו מסוג התאונות, שלנתבעות קיים קושי מובנה להפריכן. לכאורה, התובע מצוי במצב מצויין. אין חולקין כי אירע לו התקף לב. במצב דברים זה, כך הטענה, ביקש התובע לקשור קשר עם עמיתיו לעבודה ולהעלות את גרסת "כמעט התאונה" האמורה, כאשר יכולת הפרכת הגרסה על ידי הנתבעות היא מוגבלת ביותר.

            אין בדעתי לקבל נקודת-מוצא זו של הנתבעות במשמעותה הגורפת. שהרי, גם אם מובן הקושי האפשרי של הנתבעות להפריך את סיפור המעשה, לא יעלה על הדעת כי התובע יינזק  כתוצאה מכך, אם אכן התרחשו דברים כגרסתו. אכן, ככל שגרסת התובע גרסת-אמת היא, לא יעלה על הדעת כי יבולע לו, רק משום שהתקף הלב האמור התרחש שעה שהייתה "כמעט תאונה", וכאשר הוא נוסע באוטובוס ריק מנוסעים, באופן שאין עדים שעשויים לתמוך באופן ישיר בגרסתו. אכן, ככל שאמצא ממש בגרסת התובע, לא יעלה על הדעת כי "בחזותו" את התקף הלב האמור, בעקבות "כמעט התאונה" הצפויה, הוא "ידאג" לעדים סביבו.

8.         כאשר  שיקולים אלו מונחים נר לרגליי, בחנתי בקפידה חומר הראיות והטענות לגופו. בסופה של דרך הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח, להנחת דעתי, את קיום "כמעט התאונה" הנטענת. כתוצאה מכך מתחייב פסק דיני זה.  בהגיעי למסקנה זו, כמבואר, לא ראיתי לאמץ כל "נקודת מוצא", אלא בחנתי חומר הראיות בלב פתוח ובנפש חפצה. להלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים. ראוי, תחילה, לעמוד על גרעין גרסתו של התובע, כעולה מתצהיר עדותו שבפניי.

גרסת התובע

9.         יום האירוע היה חג סוכות. התובע שובץ לעבודה ב"ריכוז חיפה". במסגרת משמרתו הוא אמור היה לעבוד 8 שעות והיה נתון תחת פיקוחו של רכז התנועה, הוא בר אור. במסגרת המשמרת הוא העביר אוטובוסים מחניון קרית חיים לתחנת אגד חיפה וגם העביר אוטובוס מאגד חיפה לנווה שאנן.

10.        בערך בשעה 16:30 נצטווה התובע להעביר אוטובוס מאגד חיפה לחניון נווה שאנן הנמצא בכביש דורי. הוא נהג, איפוא, באוטובוס הריק מנוסעים. כבר בתחילת נסיעתו הוא פנה שמאלה לרחוב יפו ובמהלך נסיעה איטית שלו, התפרץ לפתע ילד לכביש. התובע נאלץ היה לבלום בלימת  חירום, כאשר האוטובוס קרוב מאוד לילד באופן שאך בנס הוא לא נפגע. מייד בתכוף לאירוע, כך גרסת התובע, תקפו אותו דפיקות לב חזקות, קשיי נשימה ולחץ בחזה. התובע קיווה שהכאבים יחלפו שהרי לפני האירוע לא היו לו כל בעיות לבביות. הוא המשיך בנסיעתו לחניון נווה שאנן ומשם חזר עם אוטובוס אחר כנוסע עם נהג אחר וסיפר לעמיתיו הנהגים, ואף לבר אור, על הרגשתו הרעה. הוצע לו לפנות לבית החולים ואולם הוא ביקש להמתין ולהירגע. משעה שמצבו לא הוטב, אף החמיר, הוא נלקח על ידי עמיתתו, כהן, ואושפז בבית החולים "בני ציון" בחיפה.

11.        הן בר אור, הן כהן, בתצהיריהם אישרו את סיפור המעשה, ככל שהיה ידוע להם. ככל שעסקינן בבר אור הוא ציין כי לאחר שהתובע נשלח למשימת העברת האוטובוס לחניון נווה שאנן הוא "נעלם", והדבר גרם לדאגה. הוא שלח לחפש אחר התובע ואולם אז התובע חזר כשהוא חיוור כסיד. או-אז, כשנשאל התובע לפשר הרגשתו הרעה, הוא סיפר את סיפור "כמעט התאונה" האמורה.

            כהן מסרה כי משעה שהתובע "נעלם", היה זה בר אור שביקשה לחפשו. היא חיפשה אותו בין האוטובוסים ומצאה אותו ישוב באחד מהם. התובע היה חיוור כסיד ומילמל "היה תאונה" "היה תאונה". מששאלה אותו מה קרה הוא סיפר לה שתוך כדי נסיעה כמעט דרס ילד וכתוצאה מכך הוא אינו מרגיש בטוב. 

לבחינת הנסיבות המיידיות של האירוע הנטען

12.        התובע נחקר חקירה נגדית על תצהירו. בגדר חקירתו הנגדית האמורה הוא ראה לציין כי בעקבות האירוע הטראומטי הוא עצר את האוטובוס וירד ממנו. הוא חזר על גרסה זו כמה פעמים. וכך, "אחרי שיצאתי ראיתי שהאמא  לקחה את הילד וצעקה עליו וראיתי שלא פגעתי בו". ועוד: "אני עצרתי פתחתי את הדלת וירדתי לראות מה קרה. אני ידעתי שהילד לא נפגע כי ראיתי את האמא שלקחה את הילד וצעקה עליו". ועל שום מה, לכאורה, הייתה נדרשת עצירת האוטובוס ? אני "חשבתי שדרסתי אותו. יש נקודה מתה שאני לא רואה ילד קטן מתחת לחזית האוטובוס". הנה כי כן, סיבת העצירה הייתה, בין השאר, לוודא האם בכלל הילד נפגע, אם לאו (עמ' 7 לפרוטוקול).

            גם לאחר שווידא התובע שהייתה רק "כמעט תאונה", לא המשיך התובע מייד בנסיעתו אלא המתין דקות מספר, עד אשר המשיך בנסיעתו.

13.        ואולם עיון בעדותו של התובע לחוקר המל"ל, שנמסר חודשים מספר לאחר האירוע האמור, מעלה כי התובע מסר כי "אני נבהלתי מהעצירה הפתאומית אבל מייד המשכתי בנסיעה שלי בלי לרדת מהאוטובוס ובלי לעצור את התנועה בכביש. אני זוכר שלא היה מעבר חצייה במקום שהילד התפרץ לכביש ואני פשוט המשכתי בנסיעה רגילה לחניון של אגד בכביש דורי".

14.        ברי כי עסקינן בסתירה מהותית, מהותית ביותר, הנוגעת לגרעין גרסתו של התובע. אכן, מדובר באירוע שהתובע העיד עליו, ושהתרחש לפני שנים רבות. ואולם, מדובר באירוע טראומטי, ולו לתחושתו הסובייקטיבית של התובע, באופן שלא ניתן שלא לשקול באורח משמעותי לחובת התובע את הסתירה האמורה.

            אוסיף ואציין כי דומה שכך הייתי שופט את פני הדברים, לו "גרסת העצירה", הירידה מן האוטובוס ווידוא שלומו של הילד הייתה נמסרת לחוקר המל"ל, ו"גרסת הנסיעה הרצופה" הייתה נמסרת בפניי. ואולם אז, אולי, הייתי מתייחס בסלחנות לכך שנשמטו מזכרונו של התובע, בחלוף השנים הרבות, הפרטים הנוספים אודות העצירה והירידה מן האוטובוס. ברי שהעובדה שהפרטים המשמעותיים הנוספים נמסרים רק בפניי, אף בגדר חקירתו הנגדית ולא בגדר תצהיר עדותו, מעצימים את המסקנה האמורה.