פסק-דין בתיק א 26578/03

תביעה למתן דוחות ולתשלום דמי שכירות ראויים על סך של 369,570 ש"ח שהוגשה ע"י לוינטל דוד (להלן:" לוינטל") כנגד היינה שמואל (להלן:" היינה") וכנגד הגב' אילנה בן צדוק (להלן:" אילנה") ומר דוד בן צדוק (להלן:" דוד") (במאוחד ייקראו אלה להלן:" בן צדוק/אילנה ודוד").

התביעה הוגשה בתחילת שנת 2003 והליכי קדם המשפט בה התנהלו במשך שנים אחדות בפני מותבים שונים עד להעברתה לשמיעת ראיות בפני בתחילת שנת 2007.

בישיבה שהתקיימה ביום 8.2.07 טרם פתיחת שלב החקירות הנגדיות, הוצגה לפרוטוקול הסכמה דיונית אשר הגדירה את תחום המחלוקת באופן מצומצם בהרבה מהיקף חומר הראיות שהוצג לתיק ביהמ"ש. כך, תוחמה עתירת לוינטל לכדי זכאותו לדמי שימוש ביחס לנכסים מסויימים כלפי חלק מהנתבעים. לצערי, לא היה לוינטל בסיכומיו נאמן להסכמה זו, וחרג הימנה באופן בוטה. סיכומי היינה גם הם לא הקלו על ריכוז הנתונים נוכח עריכתם האסוציאטיבית המנותקת לחלוטין מהגדרת המחלוקות וצירוף הנספחים בניגוד למותר ולמקובל. סיכומי בן צדוק נוסחו אף הם באריכות יתר בדרך שאיננה תורמת לבירור הסכסוך.

על כל אלה יש להוסיף ולציין, את דרך ניהול החקירות שחרגה הרבה מעבר לנדרש ובמהלכה לא נשמרו, למגינת ליבי, כללי הדיון האלמנטריים ביותר. החריגה המאסיבית מצד בעלי הדין ממיתחם הדיון המוסכם יצרה את הרושם לקיומו, כביכול, של סיכסוך מורכב ומסובך הרבה מעבר למציאות שנחשפה. נוכח זאת, בדעתי להתעלם מכל חלק הראיות והסיכומים הנעדר זיקה להגדרת הסיכסוך וממילא בלתי רלבנטי להכרעה.

טרם שניגש לדיון בגוף הדברים, מצאתי להתייחס למחלוקת המישנית שנוצרה בין הצדדים ביחס להכללת נושא דמי השכירות הראויים לתשלום בגין השימוש בבית הכנסת בהכרעה.

ההסכמה הדיונית שתוארה לעיל, הסירה במפורש נושא זה מעל סדר היום (פרוטוקול יום 8.2.07 עמ' 22 שורה 1 - 2).ניסיונה של ב"כ לוינטל לחזור ולהעלות נושא זה בדלת האחורית בפרוטוקול יום 20.3.07 עמ' 54 נדחה במפורש על ידי ב"כ בן צדוק (עמ' 55 לפרוטוקול) וזה היה עיקבי בעמדתו זו גם בסיכומיו כך שאין בהתייחסותו בעמ' 35 לפרוטוקול 8.2.07 כדי לשנות ממסקנה זו.

הואיל וכך, מנוע לוינטל מהפניית כל חלק של התביעה בעניין זה כלפי בן צדוק.

לעומת זאת, היינה בהתנהגות (בחקירותיו ובסיכומיו) הסכים לחזור ולהכליל בחזית המחלוקת שבין הצדדים את שאלת דמי השכירות של בית הכנסת ובהתאם יזכו הדברים להתייחסות בהמשך.

ומכאן לגוף הדברים.

תמצית העובדות

לוינטל, היינה, אילנה, דוד ואחרים הינם בעלי הזכויות במשותף בנכס מקרקעין ברח' רבי עקיבא 47 בבני ברק הכולל מגרש ועליו מבנה בן 2 קומות, מרביתו בשימוש מסחרי (להלן:" הנכס"). הנכס נרכש עוד בשנת 1963 על ידי 5 שותפים וביניהם היינה, אידלשטיין, גראב וברנשטיין (להלן:" השותפים המקוריים"). במהלך השנים הועברו הזכויות בנכס, אם בדרך של מכירה ואם בדרך של הורשה, מאת השותפים המקוריים ובפועל, מוחזקות כיום הזכויות בשיעור של 1/10 על ידי לוינטל, 2/10 על ידי היינה, ו- 2/10 בחלקים שווים במשותף על ידי בן צדוק. זכויות נוספות מוחזקות בידיהם של גראב מרים (2/10), ברנשטיין ישראל (2/10) ויורשי רייכנברג יוסף (1/10). אלה האחרונים, היו צד להליך בתחילתו ואולם, נמחקו במהלך ניהולו לפי החלטת כב' השופטת ריבה ניב בפרוטוקול יום 14.9.05.

לוינטל רכש את זכויותיו על פי הסכם מיום 22.9.87 (מוצג ת/3 לכתב התביעה) אילנה ודוד רכשו את חלקם לפי הסכם מיום 3.9.92 (מוצג נ3/4) ואילו היינה רכש כאמור את זכויותיו בהסכם השותפים המקוריים.

היחידות המסחריות בנכס כוללות בית מאפה ששימש בעבר כחנות למימכר ירקות (להלן:" בית המאפה"), מסעדה (להלן:" המסעדה"), חנות למימכר כלי כסף, גלנטריה (להלן:" הגלנטריה") ואולם המשמש כבית כנסת (להלן:" בית הכנסת").

בית המאפה הוחזק, עובר להגשת התביעה, בחזקה ייחודית  על ידי אילנה ודוד לפי הסכם שכירות ממרץ 1994 בינם לבין היינה, גראב ועיזבון ברנשטיין כבעלי רוב הזכויות (מוצג ת/9 לתצהיר לוינטל) והושכר על ידם בהמשך לצד ג'. המסעדה ששימשה בעבר כחנות למכירת פלאפל מוחזקת אף היא ייחודית על ידי אילנה ודוד ומופעלת על ידם (ההסכם לא הוצג בחומר הראיות).

הגלנטריה מוחזקת בחזקה ייחודית על ידי היינה ומאז 1996 מושכרת על ידו לצד ג' (ההסכם לא צורף כחלק מחומר הראיות). עוד הוברר מתוך חומר הראיות שבפני, כי היינה גובה את דמי השכירות של הגלנטריה מאז השכרתה לצד ג' לכיסו, אילנה ודוד גובים את דמי השכירות של בית המאפה לכיסם וטוענים לתשלום דמי שכירות בעבור המסעדה, הגם שלשיטתם אין הם חייבים לעשות כן.

בית הכנסת הושכר לפי הסכם מיום 10.11.92 (מוצג ת/8 לעדותו של לוינטל) על ידי היינה, ברנשטיין, גראב, בן צדוק ועיזבון המנוח גרוס, כולם באמצעות היינה, לאגודת "חסד למשה" על ידי יו"ר ההנהלה, הרב דוד קאשי.

דמי השכירות הועמדו החל משנת 1996 על הסך של 400$ בצירוף מע"מ לחודש ותוקף החוזה הוארך הגם שפג פורמלית בהתנהגות הצדדים לו עד למועד הגשת התביעה לפחות.