פסק-דין בתיק א 26435/03

מבוא

1.         התובעות 2 ו-3 שכרו מאת הנתבעת חנות בקניון מרום נווה ברמת גן, לממכר מעדנים מתוצרת רשת "מזרע" ( להלן: "החנות"). חוזה השכירות נחתם ביום 15.8.2000. פתיחת החנות עוררה התנגדות ציבורית בשל מכירת בשר שאינו כשר. ביום 19.11.2000 הוציאה עירית רמת גן לחנות צו הפסקה מנהלי עקב בעיות תברואה שהתגלו בביקורת שנערכה במקום. בעקבות הליכים משפטיים שיזמו התובעות 2 ו-3, נפתחה החנות מחדש.

2.         התובעות טוענות כי הנתבעת התנכלה להמשך פעילותן בקניון מחמת מכירתו של בשר שאינו כשר. הנתבעת מכחישה טענה זו וטוענת כי התובעות נקלעו לקשיים כספיים, הן מול הספקים והן מול רשת "מזרע" שהעניקה להן את הזכיון למכור מוצרים מתוצרתה. בין כך ובין אחרת, בסופו של דבר הושג ביום 6.6.2002 הסכם בין התובעות 2 ו- 3 לבין הנתבעת לסיום חוזה השכירות ( להלן: "הסכם הפינוי"). בתמורה התחייבה הנתבעת לשלם פיצוי בסך של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ וכן לאפשר לתובעת 3 ( להלן: "שטאוב") להפעיל דוכן לממכר מזון מוכן בימי שישי, לתקופה של שלוש שנים. הסכם הפינוי לא קויים במלואו. החנות אמנם פונתה אך תשלום הפיצויים והעמדת הדוכן לא בוצעו. בעקבות כך הוגשה תביעה זו, בגדרה דורשות התובעות תשלום בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ בהתאם להסכם הפינוי, ובנוסף פיצוי בסך של 200,000 ש"ח בגין אובדן רווח צפוי מהפעלת הדוכן במשך שלוש שנים.

3.         הצדדים ייחדו חלק ניכר מטיעוניהם לשאלה האם הנתבעת התנכלה לתובעות 2 ו-3 קודם להפסקת השכירות. לשאלה זו אין כל חשיבות לצורך הכרעה בסכסוך, שכן בסופו של דבר, יש לבחון האם הנתבעת קיימה את חלקה בהסכם הפינוי, ומה הסיבה אשר בגינה לא הועמד דוכן לרשות התובעות 2 ו-3 ולא שולם להן הפיצוי המוסכם, אלא לאחר הגשת התביעה. יחד עם זאת, ראוי לציין כי בס' 7 לכתב התביעה טענו התובעות כי השותפות הרשומה מעדני מזרע, אשר ממנה קיבלו את הזכיון למכירת מעדני מזרע, היא שהכשילה את ניהול עסקן, ועל רקע זה החליטו התובעות לסיים את השכירות בקניון. הטענות בדבר הכשלת פעילותן על ידי הנתבעת הועלו לראשונה בתצהיר העדות הראשית מטעמן, ומהוות איפוא שינוי חזית.

דיון

4.         הסכם הפינוי נרשם בכתב יד. בס' 2 נקבע כי בתמורה לפינוי החנות והפסקת ההתקשרות לאלתר, ישולם פיצוי כספי חד פעמי ומוסכם בסך של 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ. בס' 3 נקבע כי שטאוב תחתום על חוזה שכירות להפעלת דוכן מזון לממכר אוכל מוכן, כשר בלבד. עוד נקבע כי הדוכן יעבוד בימי ו' בלבד ויקבל אספקת חשמל למקרר וכן פלטת חימום מאת הנתבעת.

5.         לאחר חתימתו של הסכם הפינוי העבירה הנתבעת לתובעות טיוטות מפורטות של חוזה לביטול השכירות של החנות וחוזה למתן זכות שימוש בדוכן. התובעות הסתייגו מנוסח הטיוטות וטענו כי אין הוא עולה בקנה אחד עם הסכם הפינוי. הצדדים לא הגיעו לנוסח מוסכם והטיוטות לא נחתמו. על כן, הבסיס ההסכמי המחייב בין הצדדים הוא אותו הסכם פינוי בכתב יד.

6.         הנתבעת הכינה את התשלום הנדרש ממנה באמצעות שיק שמשכה לפקודת שטאוב, אך בשל סרובה של שטאוב לחתום על טיוטות ההסכמים (לאחר שהתובעת 2 כבר חתמה עליהם), לא בוצע התשלום בפועל (ראה עדותו של איל קרבי, המצהיר מטעם הנתבעת, בע' 13 לפרוטוקול). הנתבעת הפקידה את התשלום המגיע לתובעות 2 ו-3 בקופת בית המשפט, בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, והתשלום הועבר לתובעות על פי פסק דין חלקי שניתן בהסכמה ביום 28.10.2003.

7.         אין חולק כי התובעות לא קיבלו רשיון עסק לצורך הקמת דוכן מזון, בשל סרובו של משרד הבריאות לאשר את הקמת הדוכן.

הנתבעת טוענת כי משרד הבריאות סירב לאשר לתובעות 2 ו-3 את הדוכן המבוקש, הואיל והדוכן לא עמד בדרישותיו, וזו הסיבה בגינה נמנעו התובעות 2 ו-3 לחתום על הטיוטות שהוכנו לצורך סיום ההתקשרות בין הצדדים והעמדת הדוכן. לנתבעת עצמה לא היה יד ורגל בסרובו של משרד הבריאות ליתן רשיון לדוכן.

            התובעות טוענות כי הנתבעת הכשילה את נסיונן לקבל רשיון לדוכן, בכך שסירבה להעמיד מחסן בגודל מתאים לצורך אחסנת מקררים, סירבה ליתן נקודת מים, סירבה לאפשר התקנת כיור וכו'. טיוטות ההסכמים שהכינה הנתבעת לא עלו בקנה אחד עם הסכם הפינוי ועל כן סירבו התובעות לחתום עליהן.

8.         הנתבעת הגישה תעודות עובד ציבור של עירית רמת גן ומשרד הבריאות. מתעודת עובד הציבור של עירית רמת גן עולה כי ביום 27.6.2002 ניתן אישור עקרוני של העיריה לרשיון עסק לצורך הקמת דוכן מזון, אך זאת בכפוף לאישור משרד הבריאות. מתעודת עובד הציבור של משרד הבריאות עולה כי ביום 1.8.2002 סורבה בקשה לרשיון עסק משום שלשכת הבריאות המחוזית בתל אביב לא קיבלה לעיונה חומר שנדרש לה לשם בחינת הבקשה. כלומר, מדובר בנימוק טכני, ולא בנימוק מהותי כנטען ע"י התובעות.

9.         מטעם התובעות העיד יואב גליננסקי, שחתם יחד עם התובעות 2 ו-3 על הסכם הפינוי, למרות שמעמדו וקשריו עם התובעות לא פורטו בתצהירו או בעדותו. הוא טען כי קודם לחתימת הסכם הפינוי פירט את דרישותיו מהנתבעת לצורך הקמת הדוכן, לרבות העמדת כיור, קו מים ומקרר. על יסוד דרישותיו אלה נחתם הסכם הפינוי ביום 6.6.2002 (ראה עדותו בע' 2 לפרוטוקול). ואכן, במכתבו של גליננסקי מיום 26.5.2002 מופיעות דרישות כאמור. דא עקא, בהסכם הפינוי, שנחתם כעבור מספר ימים, אין זכר לדרישות אלה. ההתחייבות היחידה של הנתבעת היא לספק חשמל למקרר וכן פלטת חימום. עובדה זו כשלעצמה אינה אמורה להכשיל את טענתן של התובעות, שכן הסכמים יש לפרש בתום לב ולצורך הענין אני מוכן להניח כי לא ניתן לקיים דוכן לממכר מזון בלא מקרר וכיור. אלא שבענין זה אין מקום לבוא בטענות לנתבעת, שכן למרות שהדבר אינו רשום בהסכם הפינוי, הסכימה הנתבעת כי הדוכן יכלול מקרר וכיור, וכן הסכימה כי יוקצה מקום נפרד לצורך אחסון המקרר. הסכמה זו באה לידי ביטוי בס' 6 לטיוטת החוזה שהכינה הנתבעת, ואשר לא נחתמה, בשל סרובן של התובעות לחתום עליה, בנימוק שהטיוטה אינה עולה בקנה אחד עם הסכם הפינוי (ראה מכתב בא כוחן מיום 11.8.2002).

10.        מטעם הנתבעת העיד אייל קרבי, שניהל את המו"מ עם התובעות 2 ו-3. הוא אישר כי קיבל את מכתב הדרישות של גליננסקי מיום 26.5.2002 וההערות על גבי המסמך הן בכתב ידו. יחד עם זאת, קרבי לא נחקר לגבי תוכנו של הסכם הפינוי והסיבה להבדלים בינו לבין מכתב הדרישות מיום 26.5.2002, וממילא לא אישר כי תוכנו של מכתב הדרישות מיום 26.5.2002 היה מקובל עליו. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי מכתב הדרישות מיום 26.5.2002 הפך להיות חלק בלתי נפרד מהסכם הפינוי, העומד לכאורה בפני עצמו ובלא כל זיקה חוזית אל מכתב הדרישות שקדם לו. אין בידי גם לקבוע כי טיוטות החוזים שניסחה הנתבעת, ואשר התובעות סירבו לחתום עליהן, אינן עולות בקנה אחד עם הוראותיו של הסכם הפינוי.

11.        סיגל וורמוס (אשר משום מה לא העידה מטעם התובעות) שלחה לנתבעת ביום 17.6.2002 רשימה של הערות לנוסח הטיוטות שהכינה הנתבעת. על גבי מכתב זה נרשמו הערותיו של אייל קרבי. ניכר כי חלק מההערות היו מקובלות עליו וחלקן לא. כך למשל, מרישום של קרבי על גבי מסמך זה עולה כי קרבי הסכים להעמדת כיור ובלבד שהכיור יהיה חלק משטח הדוכן ולא תוספת אליו. הסכמה זו של הנתבעת באה לביטוי גם בטיוטת החוזה שהעבירה לתובעות, כמפורט לעיל. אין בידי לקבוע כי התנייה זו עומדת בניגוד להסכם הפינוי.

כעולה מטיוטת החוזה, הנתבעת לא היתה מוכנה להעמיד לרשות הדוכן קו מים ודלוחין, אך דרישה לקו כזה כלל אינה מופיעה ברשימת ההערות של וורמוס, ומכאן שלא היתה מחלוקת בענין זה. 

12.        במכתביה של וורמוס מצויות טרוניות כאלה ואחרות בענין העדר שיתוף פעולה מצידה של הנתבעת לצורך השגת הרשיון. דא עקא, וורמוס לא העידה במשפט ועל כן לא ניתן היה להעמיד את טענותיה במבחן החקירה הנגדית. גליננסקי טען בעדותו כי הנתבעת הערימה קשיים על תהליך השגת הרשיון, ובין השאר סירבה לחתום על תוכניות שהיה צריך להציג למשרד הבריאות (ע' 4 לפרוטוקול). כנגד טענות אלה טען קרבי כי היה מוכן ועודנו מוכן להעמיד דוכן לתובעות, אך עליהן היה לדאוג להשגת רשיון עסק, דבר שלא נעשה. לדבריו, " נעשה כל מאמץ לפתוח את הדוכן ... נעשה כל מאמץ כדי לתת לו את העזרה, מים, קווים, הכל. ... ההתנייה היתה שיקבל את האישורים הדרושים הנחוצים ואז הוא יקבל את הדוכן ... אם היה מביא את האישור, היה לו את הדוכן" (ע' 11 לפרוטוקול). מדובר בטענות עובדתיות סותרות, ואין כל תימוכין חיצוניים לאמיתות טענותיו של מי מבין הצדדים. הואיל ונטל הראייה מוטל על התובעות, הרי שבמצב בו כפות המאזניים מעויינות לגבי טענת ההכשלה של קבלת הרשיון, הדבר פועל לחובתן של התובעות.

במאמר מוסגר אציין, כי לנוכח סרובן הלא מוצדק של התובעות לחתום על החוזים המפורטים שהכינה הנתבעת, לא היה מקום לדרוש מהנתבעת לחתום על התוכניות שהתובעות נדרשו להציג למשרד הבריאות.

13.        התובעות טוענות בסיכומיהן כי קרבי גילה דעתו שלא לאפשר להן להקים את הדוכן משום שרשם בכתב ידו על שדר פקס מיום 5.5.2002 את המשפט "לא לאפשר דוכן". אין בידי לקבל טענה זו, משום שמדובר במסמך שנכתב כחודש לפני שנחתם הסכם הפינוי, בגדרו התחייבה הנתבעת באופן מפורש לאפשר לתובעות להעמיד דוכן, כך שהמסמך מיום 5.5.2002 חדל להיות רלוונטי.

14.        סיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי הנתבעת אכן הכשילה את השגת רשיון העסק של התובעות, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.