פסק-דין בתיק א 26188/06

פסק דין זה ניתן בהמשך לסיכומים בכתב שהוגשו לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים במסגרת תביעה שטרית שהגיש התובע נגד הנתבע בגין שטר חוב מיום 17/8/01 על סך 5,000$.

הנתבע והגב' חנה אושצגה הגישו תצהירים בתמיכה להתנגדות לביצוע השטר, אשר משמשים ככתב הגנה בתיק.

בתצהירה של הגב' אושצגה נטען כי שטר החוב ניתן כביטחון להסכם שכירות מיום 17/8/01 שנחתם בין המשכירים, התובע והגב' שטרוסברג חן, לבין השוכרים, אושצגה יצחק וחנה, להם ערב הנתבע. הוצהר כי הסכם השכירות היה לתקופה של שנה מיום 21/8/01 ועד 20/8/02, וכן ניתנה אופציה להאריך את ההסכם לתקופה של שנה נוספת, בתנאי שהשוכרים יודיעו על כך בכתב 60 יום לפני תום שנת השכירות. לטענת הגב' אושצגה, היא ובעלה לשעבר מעולם לא הודיעו על מימוש האופציה הנקובה בהסכם, לא בעל-פה ולא בכתב, וביום 20/8/02 פינו את המושכר והחזירו את החזקה בו למשכיר מבלי שהותירו בגינו חובות כלשהם. הגב' אושצגה התייחסה למכתבו של התובע מיום 4/11/02 אשר צורף כנספח ב' לתצהיר, ודחתה את האמור בו מכל וכל, תוך שהיא מפרטת את גרסתה לגבי כל אחת מהטענות המועלות בו. בין היתר נטען כי השוכרים שילמו את מלוא התמורה בגין תקופת השכירות, לרבות הפרשי שער, וכי לא גרמו כל נזק למושכר, ואף ביצעו בו תיקונים וכן עבודות ניקיון וצבע על חשבונם. עוד נטען כי המזגן לא עבד מתחילת תקופת השכירות וכי כל המפתחות של המושכר הוחזרו לתובע. 

הנתבע הגיש תצהיר לתמיכה בטענותיה של הגב' אושגצה, בו אישר כי חתם על שטר החוב כערב לקיום התחייבויותיהם של השוכרים על-פי הסכם השכירות.

לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן בהסכמה, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית.

התובע טען בתצהירו כי ביום 1/7/02 הודיעו לו השוכרים בעל-פה על רצונם לממש את האופציה להשכרת הדירה לשנה נוספת. הוצהר כי מאחר שהן השוכרים והן המשכירים שהו באותה תקופה בחופשות, הכין התובע רק בתחילת חודש אוגוסט מכתב המאשר את השכרת הדירה לשנה נוספת על-פי התנאים שסוכמו, אולם במועד זה הודיעו השוכרים שלא ישכרו את הדירה אלא אם שכר הדירה יופחת לסך של 800 דולר. בהמשך נטען כי בפגישה שהתקיימה בין השוכרים לבין התובע, הודיעו השוכרים על רצונם לעזוב את הדירה, אך ביקשו להישאר בה עד ליום 31/8/02.
לטענת התובע, ביום 20/8/02 עזבו השוכרים את הדירה מבלי שנתנו לו זמן סביר למציאת שוכר חלופי, ומבלי ששילמו עבור התקופה הנוספת בה ביקשו להישאר בדירה, ובכך גרמו לו לטענתו נזק בסך של 11,414 ש"ח כמפורט בתצהיר. עוד נטען כי השוכרים נותרו חייבים לתובע הפרשי שער בסך של 3,608 ש"ח וכן גרמו לדירה ולמיטלטלין המצויים בה נזקים נוספים על-פי הפירוט המופיע בתצהיר, ובכך הפרו את הסכם השכירות, ועל-כן עליהם לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם בהתאם לסעיף 22 להסכם בסך של 5,000$.

הגב' אושצגה הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, בו חזרה על טענותיה בתצהיר שהוגש בתמיכה לכתב ההתנגדות, וכן התייחסה למספר נקודות נוספות אשר עלו מתצהירו של התובע.

במהלך הדיון נחקרו הגב' אושצגה והתובע בחקירות נגדיות על תצהיריהם, ולאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

דיון

תחילה יאמר כי הואיל ואין חולק שהנתבע חתם על שטר החוב כערב, ועל-פי האמור בסעיף 20 להסכם השכירות, רשאי התובע לעשות שימוש בשטר על-מנת להיפרע ממנו בגין נזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם על ידי השוכרים. לעניין זה, אין נפקא מינה אם הגב' אושגצה, שהינה ביתו של הנתבע, חתמה על שטר החוב ועל הסכם השכירות ואם לאו. הטענה לפיה הנתבע הוטעה לחשוב כי הוא חותם כערב לשטר חוב עליו חתומה ביתו, אשר הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים, הינה טענה סתמית וחסרת כל בסיס. לא צוין כיצד התובע הטעה כביכול את הנתבע, וזאת כאשר על פניו הנתבע יכול היה להבחין בנקל שביתו אינו חתומה על השטר. מכל מקום, אין בהיעדר חתימתה של הגב' אושצגה על השטר כדי לפגוע בתוקף חתימתו של אביה הנתבע כערב, במיוחד כאשר הבת אכן התגוררה בדירה בפועל יחד עם בעלה לשעבר, ולא הוכחש שהבעל היה חתום על שטר החוב ועל ההסכם.

כמו-כן אין כל ממש בטענותיו של ב"כ הנתבע לפיהן הואיל ולא היה חוב כלשהו כלפי התובע במועד פירעונו של השטר, דהיינו ביום 17/8/01, והואיל ובוצע תיקון בסכום השטר ללא חתימות בצידו, פקע תוקפו של שטר החוב. התיקון שבוצע בשטר הינו לטובת השוכרים (הסכום הופחת מסך של 8,000$ לסך של 5,000$), וכן לא נסתר כי בוצע במעמד החתימה ובנוכחות הצדדים.
כמו-כן אין כל משמעות מעשית למועד הפירעון, כאשר על-פי סעיף 20 להסכם השכירות עילת התביעה בגין השטר נוצרה רק במועד הפרת ההסכם בפועל על-ידי השוכרים.

לגופו של עניין, התובע טען כי השוכרים הודיעו לו על כוונתם לממש את תקופת האופציה הקבועה בהסכם, אולם חזרו בהם זמן קצר בלבד לפני תום תקופת השכירות המקורית, ובכך גרמו לו נזקים בסך של 11,414 ש"ח. דינה של טענה זו להידחות. ראשית, בסעיף ד.7.(ד) להסכם השכירות נקבע כי השוכרים יודיעו על רצונם לממש את האופציה בכתב, ולא יאוחר מ- 60 יום לפני תום תקופת השכירות המקורית, כשאין חולק כי לא עשו זאת. שנית, התובע לא הציג אסמכתא כלשהי המעידה, ולו לכאורה, על הסכמתם של השוכרים לממש את האופציה על-פי התנאים המופיעים בהסכם השכירות, בעוד הגב' אושצגה הכחישה שהביעה הסכמתה כאמור הן בתצהירה והן בחקירתה, ובמהלך עדותה אף טענה שהתובע הציע לה להמשיך ולשכור את הדירה בשכר דירה נמוך יותר (עמוד 5 פסקה 3 לפרוטוקול). בנוסף לא הוכחה הסכמת הצדדים לכך שהשוכרים יישארו בדירה עד ליום 31/8/02. למעלה מן הצורך יצוין כי התובע טען שידע כבר בתחילת חודש אוגוסט שהשוכרים אינם מתכוונים להאריך את הסכם השכירות, ופעל החל ממועד זה למציאת שוכר חלופי, כך שנראה כי הסכומים שדרש התובע בגין נזקים שנגרמו לו לכאורה עקב עיכוב בהשכרת הדירה הינם מופרזים, לא בוססו כנדרש ואין להטילם על השוכרים.

לעומת זאת, הנני מקבל את טענתו של התובע בנושא אי תשלום הפרשי השער. הגב' אושצגה טענה בתצהיר שהגישה בתמיכה לכתב ההתנגדות כי בעלה שילם את הפרשי השער במועדים שנקבעו בהסכם השכירות, דהיינו מידי רבעון (סעיף 8 לתצהיר). בתצהיר עדותה הראשית שינתה מעט את גרסתה, וטענה כי ההפרשים בגין שלושת הרבעונים הראשונים שולמו במועד, ורק ההפרש בגין הרבעון האחרון שולם באיחור בשל סירובו של התובע לקבלו (סעיפים 7 ו- 8 לתצהיר). אולם אף אחת מן הגרסאות הנ"ל איננה מתיישבת עם האמור במכתב מיום 14/11/02 שצורף לתצהירו של התובע כנספח טו', בו הודו למעשה השוכרים באמצעות בא כוחם כי הם חייבים לתובע את הסכום הנטען בגין הפרשי שער (אם כי טענו שיש לקזז ממנו סך של כ- 300 ש"ח בגין חובות לעירייה - טענה שלא הוכחה כנדרש). לא הוצג בפני בית המשפט כל הסבר מתקבל על הדעת לפשר הסתירה בין גרסתה של הגב' אושצגה בתצהיריה לבין האמור במכתב. בנוסף לכך, הגב' אושצגה אף הודתה בחקירתה שלא היתה נוכחת בעת שבוצעו לכאורה התשלומים בגין הפרשי השער על-ידי בעלה, ואיננה יודעת אם הסכומים הנטענים אכן שולמו בפועל (עמוד 3 פסקה 2 לפרוטוקול). בהמשך חקירתה אף הודתה כי אין בידיה העתקים של השיקים ששולמו (עמוד 3 פסקה 3), ואף לא הציגה כל אסמכתא אחרת לביצוע התשלום. 

באשר לנזקים שנגרמו לכאורה לדירה ולתכולתה על-ידי השוכרים, אכן על-פי הסכם השכירות השוכרים הם שהיו אחראים לשאת בהוצאות בקשר לכל התיקונים השוטפים בדירה (סעיף ו9), ולתקן כל נזק שיגרם לדירה ואביזריה (סעיף 10). כמו-כן התחייבו השוכרים לשמור על הפריטים המופיעים בנספח א' להסכם ולהשיבם באותו מצב בו קיבלו אותם (סעיף 14). אלא שהתובע לא הציג די ראיות להוכחת הנזקים הנטענים בתצהירו, והציג בפני בית המשפט תמונות אך ורק לגבי פנל לא תקין, היעדר קרוסלה במטבח ומזגן שככל הנראה פורק ממקומו. גם באשר לתמונות אלה, לא הוכח מתי צולמו, וכן לא הובאו ראיות לגבי מצבו של המושכר ושל הפריטים המצולמים ביום הכניסה למושכר וביום עזיבתו. לגבי תיקון הנזקים הנטענים בפועל, התובע הציג קבלות לגבי תיקונים בודדים ומעטים שבוצעו לכאורה כחודש לאחר מועד פינוי הדירה בסך כולל של כ- 820 ש"ח בלבד, וכן סך של 430 ש"ח נוספים בגין שכפול מפתחות, כאשר לא ברור מהקבלות האם הליקויים שתוקנו נגרמו בתקופת השכירות. כמו-כן צורפה קבלה על סך 1,800 ש"ח לגבי שיפוץ מדיח כלים שבוצע לפני מועד כניסתם של השוכרים לדירה, ולא הובאו ראיות על-מנת להוכיח שהשוכרים גרמו למדיח הכלים נזקים כלשהם.

אמנם בסעיף 22 להסכם השכירות נקבע כי בגין כל הפרה של ההסכם על-ידי השוכרים ישולם לתובע פיצוי מוסכם בסך של 5,000$, שהם כ- 21,500 ש"ח, אך בית המשפט מוסמך להפחית את סכום הפיצוי שנקבע מכוח ההוראות הקבועות בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 לפיו:

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

לגבי פרשנותו של סעיף זה נקבע, בין היתר, בע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ ואח', תק-על 2006(4), 4217, בעמוד 4223 כדלקמן:

"... המבחן הקבוע בסעיף זה אינו מתחשב בנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, כי אם בנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מן הסוג שאירעה בפועל ... "המבט - כהכוונת המחוקק - הוא אל המועד שבו נכרת החוזה; ... אולם, שאלת הסבירות דאז נבחנת לאור ההפרה דהיום..." (ע"א 3745/92 פסקל ואח' נ' מזרחי פ"ד מח(2) 359, 363 (הנשיא שמגר))".