פסק-דין בתיק א 25912/04

כללי

1.         זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף.

            התובעת, ילידת 1949, טוענת לפגיעה ביום 29.10.01, במסגרת עבודתה כאם בית בבית הספר חב"ד, שעה שבהעדר סולם תקין נאלצה לתלות וילונות תוך שימוש בכסא ובשולחן, נפלה ונפגעה בעמוד השדרה.

            האירוע הוכר כתאונת עבודה והתובעת קיבלה את תגמולי המל"ל כמתחייב, לאחר שנקבעו לה בוועדה הרפואית לעררים 9.75% נכות בגין האירוע. שיעור נכות דומה יוחס על ידי הוועדה למצב קודם. התובעת פרשה לאחר מכן לגימלאות, לאחר שנקבע לה דרגת נכות כללית של 36%, ששיקפה את מכלול בעיותיה הרפואיות.  

            הנתבעות טוענות שנסיבות האירוע לא הוכחו וכי לא מוטלת עליהן כל אחריות. גם שאלת הנזק שנויה במחלוקת.

נסיבות האירוע

2.         בכתב התביעה נטען, כי "במהלך עבודתה נתבקשה התובעת לתלות וילונות בגובה 2 מטר באחת מכיתות ב' בבית הספר, לצורך עבודתה ביקשה התובעת מהנהלת בית הספר לקבל סולם לצורך תליית הוילונות, אולם נמסר לתובעת כי הסולם שבור ופגום, וכי אין לבית הספר תקציב לקנות סולם חדש... בלית ברירה נאלצה התובעת להיעזר בכיסא כדי לעלות על שולחן לתליית הווילונות ובירידתה מהשולחן החליקה נפלה אחורנית..." (סע' 5 - 6).

            בתצהיר עדותה הראשית מספרת התובעת כי "... ביום התאונה נתבקשתי לתלות וילונות בגובה של 2 מטר כחלק מהיערכות והכנת בית הספר לקראת שנת הלימודים הקרובה... אני בקשתי ממנהלת בית הספר לספק לי סולם כדי לבצע את העבודה ואולם נאמר לי כי הסולם הקיים שבור ופגום וכי אין תקציב לקנות סולם... בלית ברירה ולאור שנת הלימודים העומדת להפתח, נאלצתי להיעזר בכסא כדי לעלות על שולחן לצורך תליית הוילונות... משירדתי מהשולחן, החלקתי ונפלתי אחורנית וניזוקתי קשות בגופי" (סע' 2).

3.         התובעת נחקרה על תצהירה ע"י ב"כ הנתבעות. היא העידה כי מהרגע שהגיעה לבית הספר ביקשה סולם, אך המנהלת המחליפה, יפה, אמרה לה שאין לכך תקציב; התובעת לא פנתה ישירות לעיריה; היא תפקדה כך חודשיים, ללא סולם, וכשהיה צורך היא עלתה על שולחן, ואף חשבה ששולחן יותר יציב מסולם (עמ' 17 לפרוטוקול). באותו יום היא נעזרה בכסא כדי לעלות על השולחן ולאחר תליית הוילון, כשביקשה לרדת חזרה אל הכסא, הכסא "עף" והיא נפלה אחרונית; המורה שעזרה לה בעבודת התלייה כבר לא הייתה בכיתה באותו רגע (עמ' 18 - 19 לפרוטוקול). בהמשך העידה התובעת כי היא לא זוכרת אם הציבה כסא נוסף על השולחן, אך לאחר שהופנתה לטופס ההודעה לביטוח הלאומי (נ/4), שם מפורטת גירסה כזו, העידה כי לא זכרה זאת, וכעת היא נזכרת בכך (עמ' 20 - 21 לפרוטוקול). ובהמשך העדות היא מפרטת: "ש. אמרת בתחילת עדותך שהמורה החזיקה. מה היא החזיקה? ת. את הכסא. ש. איזה? זה שעל השולחן או זה שעל הרצפה? ת. זה שעל השולחן. ש. את עדיין על הכסא קודחת והיא מחזיקה לך את הכסא והיא עזבה והלכה? ת. לא, סיימתי והיא הלכה. ירדתי מהכסא שעל השולחן לשולחן ואז היא הלכה. היא עזבה אותי וירדתי לבד מהשולחן לכסא שעל הרצפה... אני שמה יד על הקיר וקודחת... שמתי את המקדחה על המעקה של החלון. אני יורדת בלי כלים. הכסא החליק, כי רגל אחת היתה על השולחן ורגל שנייה על הכסא שעל הרצפה. הכסא שעל הרצפה החליק... ירדתי אחורנית ונפלתי אחורה" (עמ' 22 לפרוטוקול).

4.         חרף ההשגות שהעלו הנתבעות בדבר גרסאותיה של התובעת, בנוגע לרגע הנפילה, ראיתי לנכון לקבלה. קשה להאמין שהתובעת בדתה מלבה סיפור פנטסטי כזה ורקמה את הקנוניה להעיד עדויות שקר בפני המל"ל ובית המשפט. אמנם, אותה מורה שהחזיקה בכסא לא הובאה לעדות; עניין הכסא הנוסף נשמט מזיכרונה של התובעת, כמו גם המועד המדויק של פנייתה לבית החולים. עם זאת, התיעוד הרפואי תומך בטענת ההיפגעות מנפילה. המנקה, גב' רחל ששון, ידעה לספר כי "הייתי בביה"ס ביום שלישי, 14:00, למחרת, כל המורים דיברו על כך שהיא נפלה בכיתה של חווה שסובר שהיא תלתה וילון שם" (עמ' 27 לפרוטוקול). גם המנהלת המחליפה, גב' יפה פרסיה, העידה כי "יום או יומיים אחרי המקרה, קיבלתי הודעה שחמדה, אם הבית שלנו, לקחה חופשת מחלה. זה היה בשלב ראשון ולא ידעתי יותר. אחר כך נודע לי שהיא תלתה וילונות ונפלה, לאחר שעלתה על כסא שהיה מונח על השולחן ומשם נפלה" (עמ' 41 לפרוטוקול). ניתן לקבוע אפוא כי התובעת נפלה לאחר שתלתה וילונות כשהיא עומדת על כסא שניצב על שולחן; היא ירדה מהכסא לשולחן ואז הניחה רגל על כסא נוסף שניצב על הרצפה בעודה יורדת אחורנית, הכסא זז, התובעת איבדה את שיווי משקלה ונפלה.

5.         התעוררה מחלוקת בנוגע ליוזמה לביצוע עבודת תליית הוילונות. כאמור, בתצהיר מציינת התובעת באופן כללי כי "התבקשה" ביום האירוע לתלות את הוילונות (סע' 2). בעדותה בפניי העידה: "ש. למה רצית לתלות וילונות? ת. לא הספקתי בתחילת השנה, היו לי הרבה דברים לעשות... ש. למה רצית לתלות וילונות? ת. כי המורות ביקשו ולקראת הסוף זה מה שקרה. ש. המורות פנו למנהלת והיא ביקשה? ת. גם היא ביקשה. ש. המורות והמנהלת פנו אליך לתלות וילונות? ת. כן. ש. הן נתנו לך את הוילון עצמו? ת. כן" (עמ' 15 לפרוטוקול). לעומת זאת, בהמשך העידה התובעת: "לא דיברתי עם מנהלת באותו יום בכלל. יום לפני, יומיים לפני דיברתי... ש. באותו יום גם לא ביקשת ממנה סולם תקין או בכלל? ת. לא ביקשתי" (עמ' 21 לפרוטוקול).

            המנהלת, יפה, מסרה בתצהיר עדות ראשית כי "... התובעת החליטה על דעת עצמה לתלות את הוילונות בכיתות ביה"ס. אני לא ידעתי דבר על תליית הוילונות ולא ביקשתי מהתובעת מאומה בקשר לאירוע זה... לא ידוע לי על כך שהתובעת ביקשה סולם כדי לתלות וילונות ולא אמרתי לה כנטען על ידה כי הסולם שבור ופגום וכי אין לביה"ס תקציב לקנות סולם חדש. התובעת לא פנתה אלי או למישהו אחר בבקשה לקבל סולם או אדם לעזרה בזמן תליית הוילונות... התובעת עבדה בביה"ס בתקופה בה הייתי חדשה בניהול, היא עשתה את העבודה השוטפת שלה בעצמאות רבה ולא באה להגיד לי ולדווח לי על כל דבר ולקבל את אישורי" (סע' 4 - 7). בעדותה שמענו אמנם עידון מסוים של הדברים, בכך שאמרה כי "כשנפתחה שנת הלימודים והתובעת החלה לעבוד, עברנו בבית הספר ובדקנו את הלקויות ואת הדרוש טיפול וכל מה שצריך לסדר שם; אם צריך להזיז שולחן, או עציץ, לתלות משהו עם מסמר וכו'. לתלות וילונות זה חלק מהתפקיד" (עמ' 41 לפרוטוקול). עם זאת הבהירה העדה כי "עניין הוילונות עלה כמו כל דבר, בלי הוראה ממוקדת 'תעשי את זה היום או מחר'..." (עמ' 42 לפרוטוקול).

6.         עדותה של יפה הותירה רושם אמין. זוהי עדות נטולת אינטרס. עולה ממנה, בסיכומו של דבר, כי התובעת נקטה יוזמה של תליית הוילון כחלק משורת משימות האחזקה הכלליות והשגרתיות של בית הספר, וכי לא פנתה אליה בעניין הסולם. גרסה זו דווקא מתיישבת עם השקפת התובעת עצמה, שסברה, לפחות אז, שהיעזרות בשולחן היא נוחה יותר ואף בטוחה יותר: "ש. אני מבין שאת במשך חודשיים בונה בריקדות וכך את מתפקדת? ת. עולה על שולחן. ש. את לא יודעת שזה מסוכן? ת. שולחן יותר יציב מאשר הסולם, אני חושבת. ש. יש לך יותר ביטחון כי השולחן הוא יציב? ת. כן" (עמ' 17 לפרוטוקול). אם כך, לא הייתה גם סיבה "לנדנד" בקשר לסולם; גם אם הוא נדרש למשימות אחרות, למשימה הזו התובעת עצמה לא ראתה הכרח לעשות בו שימוש אלא נהפוך הוא - טיפוס על שולחן נראה בעיניה בטוח יותר. מכאן ניתן להסיק, כי גם לו היה סולם תקין בבית הספר, אזי ייתכן שאת המשימה הספציפית של קידוח חורים ותליית הוילון הייתה התובעת ממילא מעדיפה לבצע בשיטה שנקטה בפועל. ויודגש - לפי הודאתה שלה, איש לא ביקש או דרש ממנה לעבוד בשיטה זו דווקא (עמ' 16, 21 לפרוטוקול).

אחריות בנזיקין

7.         שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. כבר נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)).

            ודוק - אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מעביד  כלפי עובדו (בהנחה שזו הייתה, אפילו לצורך הדיון, מערכת היחסים, כיישומה בדיני הנזיקין); שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" ( שם, בעמ' 126).

הדין מכיר, אם כן, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.

8.         בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993), תבע עובד רכבת ישראל את מעבידו, בגין נזק שנגרם לו עקב החלקה על בוץ. נקבע, מפי כבוד השופט חשין: "... ובעניינינו: גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ- בהקשר ענייננו- היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו..." (בעמוד 349). ובהמשך: "... מוסיף הוא וטוען, כי שומה היה על הממונה עליו להזהירו מפני החלקה. חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות, ראוי שיזכה לאזהרה... אזהרתו מפני החלקה על בוץ לא היתה דרושה בנסיבות העניין והמקום". ובלשונו של כבוד השופט ברנזון בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, בעמוד  32 "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...".

9.         מקרים של נפילה מכסא אינם זרים, מן הסתם, לבתי המשפט. בע"א 272/98 עירית נתניה נ' גולני (ניתן ביום 7.2.00) דחה בית המשפט העליון ערעור על קביעה, שלפיה הוכרה אחריות העיריה במקרה שבו עוזרת גננת בגן ילדים עלתה על כסא כדי לתלות קישוטים ונפלה. באותו מקרה נאלצה העובדת לעלות על כסא, בהעדר סולם; רגל הכסא נכנסה לתוך בור או שבר במרצפת, הכסא התעקם ונשבר, מה שהביא לנפילה. במקרה אחר, בע"א (מחוזי חיפה) 3041/04 בן הרוש נ' משרד החינוך ועירית צפת (ניתן ביום 5.3.06) נדחה (ברוב דעות אמנם) ערעורה של מורה על דחיית תביעתה בגין נפילה מכסא בבית הספר. המערערת עבדה כמורה בבית ספר. על הקיר בחדר המורים הותקן ארון תאים תלוי בגובה כמטר וחצי מהרצפה. למערערת הוקצו שני תאים בארון האחד מעל השני. בתחתון הניחה המערערת חפצים אישיים ובתא העליון חומרי לימוד. כן היו בחדר שולחן וכסאות מפלסטיק. בשל קומתה הנמוכה של המערערת נעזרה תדיר באב הבית על מנת להוציא חפצים מהתא העליון. המערערת פנתה לחדר המורים כדי להוציא חומרי לימוד מהתא העליון, מאחר והיה זה יום שישי בו אב הבית לא עובד, טיפסה המערערת על כסא ובעמדה עליו התהפך הכסא, היא נפלה ונגרם לה שבר בחוליה. כב' השופטת יעל וילנר קבעה, כי "אני סבורה כי בנסיבות כגון דא, בהן התאונה ארעה בשל טיפוס העובד על כיסא (תקין) ונפילה ממנו כתוצאה מאיבוד שיווי המשקל, אין להטיל אחריות אלא על העובד בלבד. הטלת אחריות על המעביד (או המזיק) במקרה זה, משמעותה, הטלת אחריות מוחלטת על המעביד" (סע' 13 לפסק הדין). אציין, כי בקשת רשות ערעור נדחתה על ידי בית המשפט העליון, ברע"א 3051/06 בן הרוש נ' משרד החינוך (ניתן ביום 9.1.07). כב' השופט אליעזר ריבלין קבע, כי "אין כל ספק שככלל, מעביד מחויב להקצות לעובדיו מקום עבודה בטוח ותנאי עבודה סבירים, ובפרט, יש צורך לאפשר לעובדים נגישות הולמת למקום העבודה ולחומרי העזר הדרושים להם כדי לעשות את מלאכתם. בה-בעת, ברור הוא שלא כל אירוע תאונתי במקום העבודה מקים אחריות לפי עוולת הרשלנות, וכי גם העובד אינו פטור מהפעלת שכל ישר ומהתנהגות זהירה - הכל לפי נסיבות המקרה. בסופו של יום, בענייננו, נבחן המקרה בשתי ערכאות, פסקי-הדין שניתנו מפורטים ומנומקים, ואין המדובר אלא ביישום יסודות הרשלנות בנסיבות הספציפיות של המקרה". גם בת"א (שלום ת"א) 18710/00 אברג'יל נ' עירית ראשל"צ (ניתן ביום 4.9.05) התברר מקרה דומה. התובעת שם, עובדת ניקיון בבית ספר, התבקשה על ידי מנהלת בית הספר להוריד תמונה אשר הייתה מונחת על ארון בחדר המורים. התובעת עלתה על כסא פלסטיק, נפלה ונחבלה. נקבע, עובדתית, כי לא היה סולם תקין בבית הספר באותה עת; לאור זאת נקבעה אחריות הנתבעים - 60% על משרד החינוך, בשל הנחיית המנהלת למנקה להוריד את התמונה; 40% על העיריה, שכשלה במילוי תפקידה לספק ציוד מתאים לבית הספר.

מן הכלל אל הפרט

10.       המקרה שבפניי קרוב יותר לפרשות גולני ו אברג'יל. אין המדובר בפעולה וולונטרית למטרה אישית או בהתעלמות מכוונת מאפשרות (זמינה) לעשות שימוש בסולם, אלא בבעלת תפקיד, אשר מבצעת פעולה נחוצה, שהנהלת בית הספר ראתה אותה כחלק מהפעולות שיש לבצען בסמוך לאחר תחילת שנת הלימודים, גם אם לא ניתנה הוראה מפורשת לכך באותו יום. אמנם, התובעת הייתה זו בעלת הידע המקצועי בנוגע לשיטות העבודה וביצועה, מתוקף הגדרת תפקידה, אך אין הדבר פוטר את בית הספר מאחריות לוודא כי היא מבצעת את תפקידיה בצורה בטוחה, במיוחד שאת ההוראות לתובעת נתנו גורמי בית הספר ביום-יום. דומני כי לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין, שטיפוס וירידה מ"מבנה" כזה, כפי שהוצב על ידי התובעת, טומנים בחובם סיכון רב לנפילה, בעוד שסולם הוא אמצעי שנועד בדיוק למטרה של טיפוס לגובה בתנאים בטוחים יותר.

11.       התעוררה מחלוקת גם בדבר אחריותה של העירייה. התובעת עצמה, לגרסתה שלה, לא פנתה לשום גורם בעירייה בקשר לסולם חסר או פגום (עמ' 17 לפרוטוקול). יפה פרסיה העידה בתצהירה כי רק לאחר האירוע החל בית הספר לפעול בניהול עצמאי וקיבל תקציב שנתי עצמאי, אך במועד האירוע היה על התובעת פיקוח מטעם עיריית תל אביב (סע' 10 - 11). עם זאת, בעדותה הבהירה, כי היה אמנם גורם שהיה אחראי על התובעת מטעם העירייה, אך היא, המנהלת, הייתה אחראית גם על הצד החינוכי וגם על הצד הלוגיסטי, והיא זו ש"ניהלה את התובעת בשטח" (עמ' 40 לפרוטוקול). מר אלי טרטנר, סגן מנהל האגף למשאבי חינוך בעירייה הצהיר, כי איש מגורמי העירייה לא הנחה את התובעת לבצע את עבודתה באופן שבוצעה, וכי כלי עבודה, כגון סולם, היו נרכשים מתקציב כללי של בית הספר (סע' 4 לתצהיר). בעדותו הבהיר, כי המפקח האזורי באותה תקופה, ועקנין בבר, נהג לבקר בבית הספר מדי שבוע-שבועיים והכיר את מצב התחזוקה בבית הספר וכן כל בעיה שהובאה לידיעתו (עמ' 32 לפרוטוקול). העד אף ציין, כי "המפקח אמור לייצג את העובדת ולהנחות אותה לא לבצע עבודה מסוכנת. אם היא עושה זאת היא מפרה הוראות של העירייה" (עמ' 35 לפרוטוקול). המפקח לא הובא לעדות, מה שפועל ראייתית לרעת העירייה.

            יש אף לזכור, כי התובעת הייתה למעשה עובדת שכירה של העירייה. הפיקוח וההנחיה "בשטח", נראה כי ניתן לומר שהיו משותפים. "סינתזה" בין פרשת הסולם (ראו גם תצהיר ועדות המנקה גב' ששון) לבין נושא שיטת העבודה מביא אותי למסקנה שיש לחלק את האחריות שווה בשווה בין הנתבעות.