פסק-דין בתיק א 25873/04

שכנות שנתקלקלה מחמת  הלוואה, היא נושא התביעה שבפני.

העובדות המוסכמות

במהלך  השנים 1988-1989  נטלו  הנתבעת  ובעלה שלוש הלוואות, בסךכוללשל35,000$ מאת התובע. ההלוואה הראשונה היתה בסך של 25,000$. לאחר מכן, בפרקי זמן של חודשים ספורים, ניטלו עוד שתי הלוואות בסך של 5,000$ כל אחת.

בהתייחס לכל הלוואה חתמו הצדדים על הסכם נפרד, שכותרתו "הסכם הלוואה לשכנים".  להבטחת החזר ההלוואות ניתנו שלוש המחאות, בסכום כפול מהסכום השקלי של כל הלוואה והלוואה. בהמחאות לא צוין מועד פרעון. מספר ההמחאה שניתנה לביטחון  מצוין בכל הסכם. 

בהסכמים לא נקבע מועד להחזר ההלוואות אלא נקבע, כי ההחזר יבוצע עם דרישתו של נותן ההלוואה, בהתראה של ימים (לגבי הסכום הגדול בהתראה של 30 יום, והסכומים האחרים בהתראה של 10 ימים).

בתאריך 15.7.03 הגיש התובע את שלושת ההמחאות, שסכומן הכולל 118,000 ש"ח, לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בת"א, לאחר שמילא בכל אחת מהן את תאריך הפרעון  - 22.5.03.

הנתבעת הגישה התנגדות לביצוען של ההמחאות וטענה, בין היתר, כי התביעה התיישנה וכי אין לתובע עילת תביעה, מאחר שההלוואות הוחזרו לו במלואן.

בעקבות קבלת ההתנגדות הועבר התיק לשמיעת הוכחות בפני.

טענת התובע

התובע טוען, כי בני הזוג החלו להחזיר את סכומי הריבית שנצברו בגין  ההלוואות, אך בטרם החזירו את מלוא סכום הקרן  נקלעו לבעיות כלכליות.  על כן, שילמו ע"ח הקרן סכום של 3,500$ בלבד, ונותרו חייבים לו סך של 31,500$. לדבריו, הריבית שהוסכם עליה היתה בשיעור של  2% לחודש, וכך נוצר סכום החוב, אשר בגינו הוגשו ההמחאות על ידו לביצוע .

התובע טוען, כי במשך השנים פנה אל בני הזוג בדרישה להשבת סכומי ההלוואות, אולם בעלה של הנתבעת ביקש ממנו, כי לא יציג את ההמחאות לפרעון מחמת הקשיים הכלכליים אליהם נקלע.

לדבריו, מאחר שתאריך הפרעון לא צוין בהמחאות, היה מותר לו למלא את התאריך לפי רצונו, ללא הגבלת זמן וללא תנאי נוסף.

טענות הנתבעת

בבר"ל טענה הנתבעת, כי השיק הראשון  בסך 82,000 ש"ח, שנדרש ע"י נותן ההלוואה עם החתימה על הסכם ההלוואה הראשון, נמסר ע"י בעלה מבלי שידעה על כך, ומבלי שחתמה עליו. לדבריה, לא הייתה  לבעלה זכות חתימה בחשבון, וההמחאה לא נחתמה בהרשאתה. טענה זו נזנחה בסיכומי ב"כ של הנתבעת ולכן אין מקום להתייחס אליה עתה.

להשלמת התמונה ומבלי לפגוע במכלול יצוין, כי הנתבעת לא מתכחשת לחתימתה על הסכמי ההלוואה וסיכומי בא-כוחה מתמקדים, כל כולם, בטענות המתייחסות להלוואות, סכומן, הריבית הנטענת ועוד.

בהתייחס לשתי ההמחאות הנוספות, הנתבעת אישרה מיד כי נחתמו על ידה אך טענה, כי פרעה את חובה לתובע. לדבריה, שילמה יחד עם  בעלה, במשך כתשע שנים, תשלומים חודשיים שוטפים על חשבון הקרן והריבית, שהגיעו לכדי  כ- 100,000 $ .

בנוסף טוענת הנתבעת, כי מאז החתימה על הסכם ההלוואה האחרון חלפו עברו  כ - 15 שנים, והתובע אינו רשאי לתבוע את סכומה מחמת התיישנות.

הנתבעת מלינה, כי שלושת ההמחאות שנמסרו על ידה לתובע היו בסכום כפול מסכום קרן ההלוואות, בגין ריבית הנשך  בסך 3% לחודש, המהווה ריבית ריאלית של כ - 40% לשנה צמוד לדולר. לדבריה, הסכמי ההלוואה המהווים את עסקת היסוד אינם עומדים בדרישות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג - 1993 . 

לאחר שהתקבלה ההתנגדות בחרה הנתבעת שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה. התצהיר היחיד שהוגש, היה בחתימת ידו של בעלה, בני דודאי. כאשר התבקש ב"כ הנתבעת להסביר זאת השיב "הנתבעת לא יודעת כל כך את העובדות"(ע' 3 ש' 9).