1. בפניי תביעה של מבוטח נגד חברת הביטוח שביטחה בביטוח מקיף את רכבו, לתשלום תגמולי ביטוח בסך של 17,800 ש"ח.
2. התובע טוען כי ביום 24.4.2002 נפגע רכבו כתוצאה מנסיעה לאחור של משאית, ברח' יד חרוצים בתל אביב. הרכב נגרר למוסך כפיר בתל אביב, המנוהל על ידי אדם בשם אילן בכור, ותוקן. ביום 25.4.2002 נבחן הרכב על ידי השמאי אלי אגרנט, שהעריך את עלות התיקון בסכום של 20,484 ש"ח. התובע טוען כי רשם את פרטי נהג המשאית שפגעה בו, אך הרישום אבד במוסך. הוא דרש מהנתבעת לשלם לו את תגמולי הביטוח, אך הנתבעת סירבה לכך, ומכאן התביעה.
3. הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעת תגמולים שהוגשה בכוונת מירמה. הודעה על התאונה נמסרה לה לראשונה רק ביום 26.8.2002, מקץ ארבעה חודשים ודי בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה, בשל הפרת החובה למסור דיווח מיידי על קרות מקרה הביטוח לפי ס' 22 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981 (
להלן: "החוק"). כמו כן, מדובר בהכשלה של בירור החבות, בשים לב לכך שהתובע "איבד" את פרטי הנהג הפוגע. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בעל המוסך, אילן בכור, הוא נוכל שניסה להפיל בפח חברות ביטוח ובגין כך אף הוגש נגדו כתב אישום (ת.פ. 12239/01) המייחס לו הגשת תביעות כוזבות לחברות ביטוח בגין תאונות דרכים פיקטיביות (ראה נספח לתצהירו של החוקר עזרא שלומי).
4. השאלה הראשונה שיש לדון בה היא מתי דווח לנתבעת לראשונה על קרות התאונה. נזכיר כי בענין זה נטל הראייה מוטל על התובע, שכן מסירת ההודעה המיידית מוטלת עליו לפי ס' 22 לחוק.
5. לאחר ששמעתי את חקירות העדים ועיינתי בחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי הדיווח נעשה לראשונה בשיחת טלפון מיום 26.8.2002, כנטען על ידי הנתבעת. בשיחה זו שהוקלטה, מציג את עצמו מאן דהוא כאילו הוא התובע. משמיעת הקלטת, ברור כי לא היה זה קולו של התובע, שהינו בעל מבטא רוסי. הדובר אומר ביוזמתו כי:
"
עברתי תאונה עם האוטו מלפני חודש והתבלבלתי עד שמסרתי ...".
בשיחה נוספת כעבור מספר שניות הוא מודיע:
"
אז זהו, לא דיווחתי לכם, אני הייתי פשוט מאוד, לא הייתי."
משמע, המודיע, שזהותו אינה ברורה, יודע היטב כי מדובר בהודעה ראשונה על קרות המקרה.
התובע נחקר בענין זה ולא ידע לומר מיהו זה המתחזה לו בפנייה אל חברת הביטוח. גם אחיו של התובע, שהעיד מטעמו, לא ידע לזהות בוודאות את קולו של הדובר המתחזה, אך אישר כי ייתכן ומדובר באילן בכור. ברי עם זאת כי התובע ואחיו חייבים היו לדעת מיהו הדובר, שכן מדוע שאדם זר יתחזה לתובע וידווח בשמו על התאונה, תוך ידיעת פרטיו האישיים של התובע, אם אלה לא נמסרו לו על ידי התובע או מי מטעמו?
זאת ועוד, אם אכן היה דיווח קודם על התאונה, מדוע הדובר אינו אומר זאת? ומדוע בכלל היה צורך בדיווח נוסף, בעל פה, אם בעבר כבר נמסר דיווח קודם? ואם דיווח קודם לא טופל, בחלוף ארבעה חודשים, מדוע התובע לא שלח לנתבעת הודעה בכתב?
6. יתר על כן, כאשר נחקר התובע על ידי חוקר פרטי מטעם הנתבעת, ביום 29.9.2002, הוא אישר בפניו שלא טרח להודיע על התאונה לנתבעת, וטעמו עימו:
"
היה לי בעיות משפט ערבות שחתמתי לחבר ולכן לא יצא לי להודיע לכם על הנזק ... לא היה לי מעניין להודיע לכם על הנזק. היו לי דברים יותר חשובים." (מוצג נ/3)
בחקירתו הנגדית הציג התובע גירסה מבולבלת ובלתי סדורה לגבי מתן ההודעה, ואין בידי לקבלה. תחילה הודה כי לא הודיע על התאונה לנתבעת, אך לאחר מכן טען כי הודיע "
לפחות פעם אחת לפני אוגוסט 2002" (ע' 1-2 לפרוטוקול). עדות זו אינה מהימנה, והיא עומדת בסתירה לדברים שאמר התובע לחוקר הביטוח כאמור לעיל.
7. אחיו של התובע, לאון ורניקוב, טען בתצהירו כי דיווח באופן אישי לנתבעת אודות התאונה ביום התרחשותה, ואף הבטיחו לחזור אליו. דא עקא, כאשר נחקר בענין זה השיב תשובה מתחמקת כי מנסיונו, כאשר הוא מתקשר לחברת ביטוח, אפילו לא אומרים לו עם מי הוא מדבר. ורניקוב לא צירף תדפיס שיחות המוכיח קיומה של שיחה כנטען, ואין לו הסבר מדוע היה צורך שהמוסך יזמין שירותי גרר, ולא הנתבעת, למרות שהפוליסה מכסה שירותי גרר.
8. מכאן עולה המסקנה כי הדיווח הראשון לנתבעת נעשה אכן באיחור רב, רק ביום 26.8.2002.
9. זאת ועוד, גירסתו של התובע מעוררת קשיים וסימני שאלה רבים, שמקצתם יפורטו להלן.
10. התובע לא זכר בחקירתו היכן התרחשה התאונה הנטענת, אלא רק שהיה מדובר באזור דרך פתח תקווה. דבר זה תמוה, שכן אדם המגיש תביעה בגין נזקי תאונת דרכים, אמור לזכור היכן התרחשה. הוא גם לא יכול היה לומר לאיזה צורך שהה עם רכבו במקום התאונה (ע' 4 לפרוטוקול).
11. האח ורניקוב טען בחקירתו, כי ביודעין לא עירב את הנתבעת בתיקון הרכב במוסך כפיר שכן: