פסק-דין בתיק א 25594/04

פתח דבר

התובע אלישע בן שבתאי טוען בכתב תביעתו, כי ההלוואה בגינה נדרש למלא את ערבותו שולמה במלואה או בעיקרה - בין ע"י הלווה ובין ע"י הערבים האחרים - ולפיכך הוא מבקש להשיב לו כספים אשר נגבו ממנו לטענתו ביתר. הנתבע הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן - הבנק או הנתבע) טוען מנגד, כי כספים ששולמו ע"י הלווה וע"י הערבים האחרים כיסו רק חלק מסכום ההלוואה וכי לחילופין הוא היה רשאי, מכח כתב הערבות, להחזיק בכספים ששולמו לו ע"י הלווה ו/או הערבים האחרים מבלי שתחול עליו החובה להשתמש בהם להפחתת הסכומים המובטחים. זהו גדר המחלוקת שלפנינו.

רקע עובדתי

ביום 14.11.95 או בסמוך לכך  חתמה גב' אליסון דר (להלן - "אליסון") בסניף לוד של הבנק על חוזה דיביטורי כללי שמספרו 908231 (להלן - חשבון עו"ש). חשבון העו"ש התנהל בסניף לוד של הנתבע. מסגרת האשראי אותה העמיד הבנק לאליסון בחשבון העו"ש עמדה עד ליוני 1997 על 8,000 ש"ח והחל מחודש יוני 1997 לא הועמדה לה ע"י הבנק במסגרת חשבון העו"ש, כל מסגרת אשראי.

 ביום 29.1.97 חתמה אליסון בבנק על בקשה לקבלת הלוואה ע"ס 30,000 ש"ח (להלן -ההלוואה). ההלוואה הועמדה לזכותה של אליסון בתאריך 5 בפברואר 1997 במסגרת חשבון  908231 - 431 (להלן - חשבון ההלוואה). תנאי ההלוואה, כפי שנקבעו בבקשה, קבעו, כי קרן ההלוואה תפרע ב-24 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך 1,250 ש"ח כל אחד אשר יפרעו ביום ה-20 בכל חודש החל מ- 20 לפברואר 1997. כן נקבע, כי תשלומי הריבית (פריים + 3.2%) על היתרה הבלתי מסולקת של קרן ההלוואה יפרעו בכל חודש במועד פירעון קרן ההלוואה. בהתאם להסכמת הצדדים בבקשה לקבלת הלוואה נקבע, כי תשלומי ההלוואה יבוצעו מחשבון העו"ש של אליסון.

ביום הגשת הבקשה להלוואה או בסמוך לכך חתם התובע, לפי טענת הצדדים, ביחד עם שלושה ערבים נוספים, על כתב  ערבות מיוחדת לטובת ההלוואה.

אליסון החלה בפירעון ההלוואה כמוסכם בתאריך 20.2.97. אולם בהמשך, כאשר היא חרגה ממסגרת האשראי המאושרת לה, לא כיבד הבנק תשלומים בגין ההלוואה מחשבון העו"ש וההלוואה הוגדרה כ"הלוואה בפיגור". ביום 18.6.98 הגיש הבנק תביעה כנגד אליסון בביהמ"ש השלום בת"א בת.א. 64901/98 לתשלום חובה לבנק. בהמשך הובהר לבנק, כי אליסון יצאה את הארץ ביום 13.7.97 ולא שבה.

בעקבות משא ומתן שהתנהל בין הערבים - ובהם התובע - לבין הנהלת סניף לוד של הבנק במהלך חודש ספטמבר 1997  שילמו לבנק שלושה מהערבים (לבד מהתובע) סך של 7,088 ש"ח כל אחד (וביחד 21,264 ש"ח). סכומים אלה הופקדו בחשבון העו"ש של אליסון בתאריכים 11 ו- 12 בספטמבר 1997. בעקבות כך הודיע הבנק לערבים האחרים (מלבד לתובע), כי ערבותם לטובת אליסון בטלה.

במהלך החודשים מאי 98', אוקטובר 98' ויולי' 2000 העביר הבנק לתובע (הערב) בקשות חוזרות ונשנות לתשלום חוב בגין ערבותו להלוואתה של אליסון.  בתאריך 23.7.00 הגיש הבנק כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד התובע לפיו הוא נדרש לשלם לבנק סך של 17,366 ש"ח בתוספת ריבית והוצאות. בתביעה זו ניתן פס"ד כנגד התובע בהיעדר הגנה. לאחר שניתן פס"ד הגיש התובע בקשה בכתב לביהמ"ש בה הוא ביקש להורות על מתן ארכה לביטול פס"ד שניתן בתיק, על ביטולו של פס"ד, למתן ארכה להגשת בקשה למתן רשות להגן, להורות על מתן רשות להגן כנגד התובענה ולהורות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל הננקטים נגדו במסגרת התובענה. בעקבות הצעת ביהמ"ש הסכימו הצדדים, כי הבקשה לביטול פס"ד תידחה וכי התובע יהיה רשאי להגיש כנגד הבנק תובענה בגין כספים שנגבו ממנו בגין תביעת הבנק הנ"ל ובגין כל נזק שנגרם לו וכי פס"ד שניתן בתובענה הנ"ל לא יהווה מחסום מפני תביעה בטענה של מעשה בי-דין ומבלי שתשמע טענה של השתק פלוגתא ע"י צד מהצדדים. במקביל וכיוון שבקשת התובע לעיכוב הליכי הוצאה לפועל נדחתה חילט הבנק ופרע קופת גמל אשר עמדה לזכות התובע על סך כולל של 25,975 ש"ח.

טענות הצדדים

התובע טוען מספר טענות מרכזיות. לטענתו:

1. הלוואתה של אליסון, בסך של 30,000 ש"ח נפרעה. אליסון עצמה שילמה לבנק, בגין ההלוואה, תשלומים שהסתכמו בסך של 8,750 ש"ח ושלושת הערבים האחרים (מלבד התובע) שילמו  יחדיו סך של 21,264 ש"ח על חשבון ההלוואה. בנוסף לאליסון היתה תכנית חסכון בסך של 1,537 ש"ח אשר שימשה לכיסוי ההלוואה וברשותה הייתה גם קופת גמל בסך של 1,949 ש"ח אשר הייתה צריכה לשמש גם היא לכיסוי תשלומים בגין ההלוואה עובר להגשת התובענה ע"י הבנק. לטענתו, הבנק השתמש בכספים אותם שילמו הערבים להקטנת יתרת חובה בחשבון הבנק של אליסון במקום להקטין באותם הכספים את יתרת החובה בחשבון ההלוואה.
2. גובה ההלוואה של אליסון עמד על 30,000 ש"ח וכיוון שלהלוואה ערבו ארבעה ערבים יחידים, היה הנתבע רשאי לגבות מאת התובע סך נומינאלי של 7,500 ש"ח בלבד.
3. הוא הגיע מיוזמתו לבנק לשלם את חלקו בערבות אולם סרב לשלם את חלקו כיוון שהמשיב סרב להראות לו את חשבון היתרות. כיוון שכך אין לתת לנתבע להנות מריבית פיגורים מכל סוג שהוא.

הנתבע, מנגד מבסס את הגנתו על שני טיעונים מרכזיים. לטענתו:

1. אליסון שילמה על חשבון ההלוואה שני תשלומים בלבד בסך כולל של 2,500 ש"ח. שלושה תשלומים אחרים בסך כולל של 3,750 ש"ח זוכו אומנם בחשבון ההלוואה וחויבו בחשבון העו"ש של אליסון, אולם חשבון זה חרג במועד התשלום מהמסגרת המאושרת לו ולפיכך יש לראות ביתרה החובה בחשבון העו"ש כחלק מחשבון ההלוואה. כיוון שכך נכון לתאריך  11.9.97, עובר לתשלום אותו הפקידו הערבים, עמדה יתרת ההלוואה הכוללת על כ- 30,288 ש"ח מתוכם נכללו כ- 5,547 ש"ח בחשבון העו"ש וכ -24,741 ש"ח בחשבון ההלוואה (מתוכם 23,750 ש"ח ע"ח הקרן וכ- 991 ש"ח על חשבון תשלומי ריבית).
2. סעיף 18 לכתב הערבות מעגן את זכותו להשתמש בכספים, אשר יקבל מהחייב ו/או מהערבים כרצונו. לדעת הבנק משמעות סעיף זה היא, כי לבנק יש זכות מוחלטת להחליט כיצד להשתמש בכספים והוא רשאי להחזיקם תלויים ועומדים לתקופה שהבנק יימצא לנכון מבלי שתחול עליו החובה להשתמש בהם להפחתת הסכומים המובטחים, אפילו אם הסכום או התשלום יוקצו למטרה זו על ידי האדם הרשאי להקצותם.

דיון

ניתוח חשבון העו"ש של אליסון (נספח ה' לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע) וכן ניתוח חשבון הלוואה הנ"ל (נספח ו' לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע) מאפשר התחקות ברורה וסדורה אחר יתרת ההלוואה. בשלב הראשון אבחן את מצב החשבונות ומהם את מצב ההלוואה עד לתאריך 11.9.97, המועד בו הופקד תשלום הערבים. מניתוח החשבונות עולה, כי: