פסק-דין בתיק א 24604/04

(בתביעה העיקרית)

התביעה וטענות הצדדים בכתבי הטענות :

1.         התובעת היא חברה איטלקית, שעיסוקה במכירה, שיווק ויצוא של גופי תאורה. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היא חברה ישראלית העוסקת אף היא בתחום זה, בין היתר. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") היה בזמנים הרלוונטיים לעסקאות נשוא התביעה מנהלה של הנתבעת.

2.         הנתבע מונה למנהל הנתבעת על ידי בעל השליטה בה, מר מנחם וייץ (להלן: "וייץ"), בשנת 1997. באותה עת היה נשוי הנתבע לבתו של וייץ. למרבה הצער, פרץ בתחילת שנת 2001 סכסוך בין בני הזוג, שהביא לגירושיהם. מעט למעלה מחצי שנה לאחר פרידת בני הזוג, בסוף חודש יוני 2002, פוטר הנתבע על ידי וייץ מתפקידיו בנתבעת.

3.         במהלך שנת 2002 פנתה התובעת לנתבעת בדרישה לקבלת תשלום עבור מוצרים שסיפקה לה, לטענתה, בין 5.12.01 ל - 13.3.02. לגרסת התובעת, במחצית שנת 2001 נכרת בין החברות הסכם לאספקת הטובין באופן שוטף לפי הזמנות הנתבעת, ונקבע כי התשלום עבורם יעשה תוך 120 יום ממועד הוצאת החשבונית בגינם. למרות הסדר זה, קיבלה התובעת לידיה אך סך של 2,832.40 יורו, והנתבעת נותרה חייבת סך של 122,434.05 יורו, שתפח בצירוף ריבית שנתית של 11% לכדי 147,725 יורו.

4.         באשר לנתבע 2, טענה התובעת כי מסר לידיה כתב ערבות אישית מטעמו לתשלום עבור המוצרים שיסופקו לנתבעת, עד לסך של 60,000 יורו. כתב זה נערך, לשיטת התובעת, ב - 13.9.01 (להלן: "כתב הערבות הראשון"), לאחר שנאותה לבקשת הנתבע למשוך את מכתב האשראי שהבטיח, בתחילת ההתקשרות, את התשלומים המיועדים לתובעת ולמסור בידיה תחתיו כתב ערבות אישית.

5.         התובעת הוסיפה וטענה שהנתבע מסר לידיה כתב ערבות נוסף בסכום זהה, ביום 13.2.02 (נספח ב' לתצהיר התובעת. להלן: "כתב הערבות השני"). כתב זה, לדבריה, נחתם לאור חובותיה של הנתבעת שנצטברו עד לאותה עת ולאור בקשתה לרכוש מהתובעת סחורות נוספות. עם זאת, טענה התובעת כי אינה מעוניינת לעשות שימוש בכתב ערבות זה כנגד הנתבע, ובחרה להותיר את תביעתה נגדו רק על בסיס כתב הערבות הראשון.

6.         לאחר שנשלח מכתב הדרישה אל הנתבעת, החלה חליפת מכתבים בין ב"כ החברות. לטענת התובעת, הנתבעת התנערה מדרישות התשלום של התובעת בנימוק שהנתבע הוא שערך את העסקאות ומשפוטר אינו משתף פעולה עם הנתבעת לבירור ההתחייבות לטובת התובעת, וכן בטענה שעל התובעת להעביר מסמכים נוספים המאששים את דרישתה לתשלום.

7.         הנתבעת, מצדה, הכחישה את מעורבותה בעסקאות נשוא התביעה. לטענתה, בין הנתבע לוייץ סוכם כי כמנהל הנתבעת יהיה הנתבע, לצד אשתו וילדיו, זכאי לכל הרווחים שהפיק עבורה הנתבעת, אך באותה מידה יהיה חייב בכיסוי הפסדים להם יגרום. הנתבע הוא שניהל באופן בלעדי את הנתבעת וערך את כל עסקאותיה, תוך שהוא מעביר לידי וייץ מעת לעת מסמכים שהניחו את דעתו כי הנתבעת מנוהלת בזהירות ובאחריות. עם ההרעה ביחסים המשפחתיים החלו בעלי הנתבעת לבחון את פעולותיה תחת ניהולו של הנתבע, תוך שהם נתקלים בסחבת מצד הנתבע, לטענתם, משביקשו לקבל נתונים על התנהלותו. רק משפוטר הנתבע מתפקידו נתחוור להם כי עשה בנתבעת כבתוך שלו.

8.         לגרסת הנתבעת, בעת שהיה הנתבע מנהל הנתבעת שלט גם בשתי חברות נוספות: ביום 21.2.02 הקים את חברת לייט דיזיין בע"מ (להלן: "לייט דיזיין"), וזו רכשה ביום 19.5.02 את נכסיה של חברת אונלי תאורה בע"מ (להלן: "אונלי"), שהיתה באותה עת בהקפאת הליכים ועל סף פירוק. הנתבעת ציינה כי לאחר שנתיים בוטל הסכם הרכישה על ידי הנאמן על נכסי אונלי, משלא עמדה לייט דיזיין בתשלומים שנקבעו בו, אך עד לאותה עת עשתה זו האחרונה שימוש בנכסי אונלי. בהמשך לכך, טענה הנתבעת כי הנתבע הזמין סחורה מהתובעת בשם הנתבעת, אך משהגיעו הטובין לישראל כלל לא נרשמו במלאי הנתבעת אלא הועברו למלאי של אונלי ולייט דיזיין, תוך שהנתבע גורף את רווחי מכירתם לכיסו ומותיר את הנתבעת בחובות כלפי התובעת. טענה זו תמכה הנתבעת בפסק דין שניתן ביום 30.1.05 בסכסוך בינה לבין לייט דיזיין (ת.א. 220321/02) מאת כב' השופט חגי ברנר, ובו הגיע בית המשפט למסקנה כי הנתבע עירב את נכסיהן ואת המלאי של שלוש החברות שהיו נתונות לניהולו. מסקנה זו הובילה לפסיקת בית המשפט כי הנתבע נטל ממלאי הנתבעת והעביר סחורה בשווי של 58,238 ש"ח למלאי לייט דיזיין, כפי שאכן הודה הנתבע שנעשה, וזאת מבלי לתעד את ההעברה ו/או לשלם לנתבעת תמורתה. לשיטת הנתבעת, מעשה זה מצביע על כלל התנהלותו של הנתבע, שבתוכה גם העסקאות נשוא התביעה.

9.         תימוך נוסף לטענותיה בדבר עירוב הנכסים שיצר הנתבע הציגה הנתבעת באמצעות פסק דין שניתן בטען ביניים בפני כב' השופט ערן נווה (ת.א. 4322/02), לפיו על לייט דיזיין להשיב המחאה, שנמסרה לנתבעת על ידי חברה אחרת תמורת סחורה, לידיה של הנתבעת, לאחר שנקבע כי ההמחאה הועברה שלא כדין לחברת לייט דיזיין. משהגישה הנתבעת את כתב הגנתה, ועיקר הגנתה מבוססת כאמור על טענת מעילה באמון וחריגה מהרשאה של הנתבע, צירפה אליו הודעת צד ג' כנגד הנתבע, המבוססת על טענותיה אלו נגדו.

10.       בנוסף לטענה מרכזית זו טענה הנתבעת בכתב הגנתה שטיב העסקים בין התובעת לנתבע אינה ברורים דיים ושהתובעת, למרות דרישות מפורשות, לא סיפקה את כל המסמכים השופכים אור על העסקאות שנעשו. עוד נטען ששיעור החוב נמוך בהרבה מהנטען בכתב התביעה (ראה סעיפים 22,  29, 33 לכתב ההגנה).

11.       הנתבע השיב לטענות נגדו וגרס כי כל הזמנות הסחורה נעשו על ידי הנתבעת, בעוד שלו, כמנהל תפעולי, לא היה חלק מרכזי בהוצאתן לפועל. הנתבע הכחיש כי בינו לבין וייץ סוכם על נטילת אחריות כספית מלאה מצידו של הנתבע לעסקי הנתבעת. לגרסתו, כל פעולותיה המשמעותיות של הנתבעת, כהתקשרויות לשכירת מחסנים, פעולות מול הבנקים וניהול הספרים והמלאים, המשיכו להתנהל על ידי וייץ ובחתימתו, ואף כי הנתבע ערך בעצמו התקשרויות עם ספקים ולקוחות הרי שלא היה שליט יחיד בנתבעת כטענת הנתבעת.

12.       הוסיף הנתבע והאשים את וייץ ואת בנו, אילון וייץ (להלן: "אילון"), כי הם האחראים להיעלמות המוצרים שהוזמנו מהתובעת ממלאי הנתבעת. לשיטתו ולשיטת הנתבעת, עם הרעת היחסים בינו ובין משפחת אשתו פנו הצדדים להליך גישור, בניסיון לברר מחלוקות שניטשו ביניהם: מחד גיסא דרישת הנתבע לקבל לידיו כספים ממכירת ביתו ברעננה, שהועברו לידי וייץ, ומאידך גיסא דרישת וייץ לברר את מצבה של הנתבעת שלא נענתה, לטענתו, על ידי הנתבע. לאחר שהופסק הגישור, פוטר הנתבע מהנתבעת.

13.       לטענת הנתבע, מיד במקביל לפיטוריו נטלו וייץ ואילון את ענייני הנתבעת לידיהם, ולאחר שביטלו את כל ההמחאות שנתן הנתבע מתוקף תפקידו והתעמתו עם לקוחות הנתבעת שהחלו לבטל המחאותיהם בתגובה - מעשה שגרם לפגיעה בחוג הלקוחות של הנתבעת - החליפו את מנעולי המחסן והעבירו את כל מלאי הנתבעת למחסנים באשדוד, משם נמכרה במחירי היצף ונעלמה. לדבריו, כל ניסיונותיו להעביר את ניהול הנתבעת לידי וייץ ואילון באופן מסודר ולהתחקות אחר המלאי נכשלו, ומחטפו של וייץ נעשה בכדי לקזז, כנראה, את חובו לנתבע בפרשת מכירת הדירה, שעניינה מתנהל בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (תמ"ש 53520).

14.       כנגד כתב הערבות הראשון טען הנתבע כי אינו משקף את המציאות. לגרסתו, אף שכתב זה נושא את שמה של הנתבעת כחברה לה הוא ערב ותאריך חתימתו הוא 13.9.01, הרי שמדובר בהטעיה מכוונת של התובעת; לטענתו, חתם על כתב הערבות הראשון שנה לאחר מכן, ב - 13.9.02, מספר חודשים לאחר שכבר לא היה פעיל בנתבעת, וזאת כבעליה של לייט דיזיין וכערב לחובותיה. למעשה, לא שם לב שהפרטים בכתב הערבות שגויים.

15.       בנושא זה הוסיף הנתבע וטען כי בתאריך הנחזה לחתימת הערבות על ידו כלל לא היה באיטליה, אף כי בכתב הערבות נכתב כי נערך בליזונה, הסמוכה למילאנו, ב - 13.9.01. לראיה, הציג הנתבע באמצעות תצהיר עדות משלים מטעמו את תדפיס מועדי מסעותיו לחו"ל שנערך על ידי משרד הפנים, לפיו בתאריך האמור שהה בארץ, בעוד שב - 13.9.02 אכן הגיע לאיטליה.

16.       באותו אופן תקף הנתבע גם את כתב הערבות השני, והדגיש כי גם בתאריכים אלו לא שהה בחו"ל, וממילא לא חתם עליו. הנתבע הדגיש כי בכל מקרה טענת התובעת בדבר קיום כתב הערבות השני נולדה רק בתצהירה ולא הופיעה בכתבי הטענות ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה.

הראיות וההוכחות :

17.       בפתחו של הדיון בתיק זה, משהוגשה הודעה לצד ג' כנגד הנתבע, התגונן הנתבע כנגדה ראשית כל בטענה לחוסר סמכות עניינית, לפיה יש להעבירה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה במשותף עם תמ"ש 53520/02, שכן יסודה של ההודעה כנגדו נעוץ ביחסי המשפחה שהיו בשעתו בינו לבין אשתו וכתוצאה מכך נפער הקרע בינו ובין וייץ ואילון בהתייחס לנתבעת. כב' השופטת גרוסמן, שעיינה בבקשתו, ושמעה במקביל את בקשת התובעת אף היא לפצל את הדיון לצורך פישוטו ואת התנגדות הנתבעת לכך, החליטה בישיבת ה - 28.9.04 שלא להעביר את הדיון בהודעת הנתבעת כלפי הנתבע לבית המשפט לענייני משפחה, אך קבעה כי הדיון יפוצל וההודעה לצד ג' תידון לאחר שידונו היחסים בין התובעת לנתבעת.