פסק-דין בתיק א 24336/05

מבוא וטענות הצדדים

• 1.       לפניי תובענה שטרית על שיקים בערך נקוב כולל של 42,000 ש"ח, כמפורט בבקשה לביצוע.
• 2.       הנתבעות טענו בהתנגדותן כי פרעו במלואם את השיקים הנדונים, שנמסרו לתובע על ידיהן במסגרת הלוואה-חוץ-בנקאית שהלווה להן התובע.
• 3.       התובע הודה שהשקים נמסרו לו על ידי הנתבעות בנסיבות כאמור, אך הכחיש את פירעונם. הוא הודה בביצוע תשלומים אחדים, אך זקף אותם לחובות אחרים של הנתבעות, או של בן-זוגה של הנתבעת 2 (להלן: 'אורי').

דיון והכרעה

• 4.       המאפיין הבולט ביותר של הפרשה הוא היעדרם של מסמכים מסודרים, במקום שקיומן היה מחויב הדין והסבירות; זאת הן מצד המלווה והן מצד הלוות.
• 5.       לא נעשו חוזים ברורים ומסודרים, ערוכים לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (להלן: 'חוק ההלוואות'). לא הוצגה הנהלת חשבונות מסודרת ותיעוד מסודר, שלא לדבר על אסמכתאות, בדבר ההעברות הכספיות בין הצדדים. לא הוקפד על זיהוי השיקים הרלבנטיים לכל העברה, וייחוס הזיכויים הקונקרטיים כנגד חיובים קונקרטים. לא נמסר תיאור בהיר של השתלשלות ההעברות הכספיות, באופן המאפשר להבין מה ניתן מתי וכנגד מה. לצערי, גם בסיכומיהם לא עלה בידי הצדדים "לעשות סדר בבלאגן" ולהציג תמונה סדורה ומשכנעת, על יסוד ראיות כאלה או אחרות, בדבר הכרוניקה והחשבון של ההעברות הכספיות ביניהם. התוצאה היא כי גם לאחר העיון בכל הראיות והסיכומים, נותרה עמימות רבה בדבר מה שהולווה ומה שנפרע על חשבון אותן הלוואות.
• 6.       נוכח אי-קיום חוק ההלוואות, אני מבטל את חוזה ההלוואה.
• 7.       המשמעות היא שהתובע אינו זכאי אלא להשבתם של הסכומים שמסר לנתבעות, ככל שהוכחו על ידיו, בניכוי הסכומים שנפרעו על חשבונם, ככל שהוכחו על ידי הנתבעות.
• 8.       התובע נתפס על הצהרתו כי ההלוואות ניתנו ללא ריבית; כעולה הן מן החישובים בתצהיריו והן מהצהרת בא-כוחו [פרוטוקול הדיון מיום 27.9.05, עמ' 2]. לפיכך התובע אינו זכאי לריבית בגין ההלוואות הנדונות, למעט הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין התקופה שאחרי המועד לפירעון.
• 9.       הצדדים הסכימו כי הפתקים שנרשמו כללו את מצב החוב המצטבר נכון ליום רישומם. הפתק האחרון שצירף התובע, מיום 10.6.04, שהנתבעת 2 (להלן: 'גילה') אישרה את חתימתה על גביו, נוקב בחוב עדכני בסך 60,000 ש"ח.
• 10.   הנתבעת העידה כי לא התעמקה בפתקים שעליהם הוחתמה. אולם, היא לא הוכיחה שאולצה לחתום עליהם בנסיבות שבגללן אינה מחויבת לכבד את חתימותיה. אדם נתפס על חתימתו, בין אם טרח להתעמק בטקסט שעליו חתם ובין אם לא: "חזקה על מי שחותם על חוזה, שהוא מכיר את תוכנו. מכל מקום, נושא הוא באחריות כלפי הצד האחר, אם הצהרתו מוכחת ככוזבת, או כאשר הוא מפר התחייבות שנטל על עצמו. ניצע סביר רשאי היה לסמוך על הצהרה והתחייבות אלה, ומבחן זה, שהוא אובייקטיבי, תופס גם במקרה שלפנינו" [ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, 73-74].
• 11.   בסעיף 6.4 בתצהירו מיום 19.9.05 נקב התובע ביתרת חוב שונה נכון ליום 10.6.04, בסך 55,000 ש"ח. התובע נתפס על הודאתו בסכום חוב נמוך יותר מזה העולה לכאורה מן הפתק הנזכר.
• 12.   בסעיף 7 בתצהירו האמור טען התובע כי לאחר ביצוע ההלוואה האחרונה כאמור פרעו הנתבעות רק 5,000 ש"ח. אחרי כן הוגבל חשבון הבנק שלהן, והשיקים חדלו להיפרע. בעקבות כך עמד חובן, עובר להגשת השיקים לביצוע ביום 3.11.04, על סך 50,000 ש"ח. התובע הסביר [שם, סעיף 11] כי הפחית את סכום הבקשה לביצוע לסך 42,000 ש"ח עקב הבטחתו של אורי לפרוע לו 8,000 ש"ח.
• 13.   חרף הצהרתה ההחלטית של גילה בתצהיריה, בעדותה הודתה כי אינה יודעת מהי יתרת החוב שלה לתובע, לפי גרסתה [פרוטוקול מיום 25.12.06, עמ' 9]. גם אורי הודה באי-ידיעה כאמור [שם, עמ' 10].
• 14.   הנתבעות לא הוכיחו פירעון בתקופה שבין 10.6.04 לבין 3.11.04 בכלל, ופירעון שאותו זקפו לחוב הספציפי האמור בפרט, מלבד האמור להלן.
• 15.   בסעיף 3.8 בתצהירה פירטה גילה שיקים שנמסרו לפירעון, 4 מהם מתייחסים לתקופה שאחרי יום 10.6.04. אולם אין אסמכתא לפירעונם בפועל, כגון באמצעות הצגה פשוטה של דפי החשבון שממנו נמשכו. לפיכך לא ניתן לזקוף לחשבון הפירעון, מתוך השיקים הנזכרים, אלא 2 שיקים בסך כולל של 5,000 ש"ח, שבפירעונם - בטרם הוגבל החשבון - הודה התובע.
• 16.   בסעיף 3.9 בתצהירה טענה גילה לביצועם של 6 תשלומים במזומן, בסך 2,500 כל-אחד, על ידי אורי, לידי התובע, בסה"כ 15,000 ש"ח. מצאתי אישוש לטענה זו בתצהיר התובע מיום 23.11.05 [נ/1], שהוגש במסגרת דיון בטענת 'פרעתי' של אורי כלפי התובע בתיק הוצל"פ מס' 01-71235-05-0. התובע ציין שם [בסעיפים 9-10] כי ביום 21.6.05 החתים את אורי על התחייבות שכללה סך 35,000 ש"ח בגין חובה של גילה כלפיו, בגין ההלוואה המאוחרת. סכום זה תואם את ההפרש בין יתרת החוב האמורה לעיל, לאחר שנפרעו 2 השיקים, בסך 50,000 ש"ח, לבין התשלום הנטען על ידי אורי בסך 15,000 ש"ח. התובע נתפס על הודאתו בתצהיר זה, שלפיה יתרת חובה של גילה, נכון ליום 21.6.05, אינו עולה על 35,000 ש"ח.
• 17.   גילה, מצדה, לא הביאה כל אסמכתא לפירעון נוסף, המתייחס לתקופה הרלבנטית שאחרי חתימת הפתק האחרון המתעד את מצב החוב.

1.       ככלל אומר כי אדם סביר אינו משלם בלא לקבל קבלה. אזכיר, בהקשר זה, את דברי הרמב"ם [ יד החזקה, משפטים, מלווה ולווה, ב, ז]: "אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם... וכל המלווה בלא עדים עובר משום לפני עיוור לא תיתן מכשול וגורם קללה לעצמו". על אף האמור בהמשך הדברים [שם, יא, א] אני סבור שראוי ליישם את העיקרון שביסוד הכלל האמור על כל העברה כספית. היינו: ביצוע העברה כספית ללא אסמכתא מהווה התנהלות בלתי סבירה, הפותחת פתח לצרות. בכך נוצר סיכון מיותר הן מבחינת המעביר, הגורם נזק ראייתי לעצמו, והן מבחינת הציבור, העלול למצוא עצמו מטופל בהתדיינות משפטית שהייתה נמנעת לולא המחדל הראייתי.

2.       אדם הדורש קבלה אך נתקל בסירוב, יכול למצער לתעד חד-צדדית, בפרוטרוט, את התשלום ונסיבותיו. למועד התשלום הבא, מצופה הוא לבוא בלוויית עד לפירעון, או כשהוא מצויד במכשיר הקלטה. אחרת, ימצא עצמו ללא אסמכתא לתשלום, מלבד משענת קנה רצוץ של עדות בעל-דין.