פסק-דין בתיק א 24235/05

1.      התובע, אשר הינו אחיו של הנתבע 2 (להלן יכונה האח: " החייב"), מבקש להצהיר כי הוא בעליו של רכב (ג'יפ) מ.ר. 7198383 שנת ייצור 1983 (להלן: " הרכב") ולא אחיו-החייב. הנתבעת 1 (להלן: " החברה") הינה נושה של החייב. ביום 17.3.05 נערכה לחייב חקירת יכולת בתיק הוצל"פ 21-04652-04-2 ובמעמד חקירה זו ניתנה החלטה של כב' הרשמת לאה שלזינגר, על פיה ניתן צו עיקול ברישום על הרכב, תוך שהיא מאפשרת לבעלים הרשום של הרכב, הוא התובע, להמציא פסק דין הצהרתי בדבר בעלותו על הרכב.

2.      אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע מתגורר בסמוך למקום מגוריו של החייב. אין גם מחלוקת כי הרכב נשוא הבקשה נרכש על ידי החייב לפני מספר שנים וכי כיום ומאז 8.11.04 הוא רשום על שם התובע. 

3.      התובע טען בכתב התביעה כי החייב מכר לו את הרכב בתמורה לסכום של 5,000 ש"ח. התובע טען כי הוא המשתמש ברכב לטיולי שטח וכי השקיע כספים בשיפוץ הרכב. התובע אינו מכחיש כי הוא משאיל את הרכב לחייב מדי פעם לפי צרכיו של החייב, אשר כאמור מתגורר בסמוך אליו.

4.      כאמור, אין מחלוקת כי רישיון הרכב רשום על שם התובע, אולם מחקירת היכולת של החייב עלה כי תעודת הביטוח של הרכב שמועד תחילתה - 22.2.05, כשלושה חודשים לאחר ההעברה הנטענת, הינה על שם החייב. בחקירתו הנגדית טען התובע כי כשנגמר הביטוח המוזכר בחקירת היכולת חידש את הביטוח על שמו, אולם לא הציג את תעודת הביטוח.

5.      כאמור, במסגרת החלטתה של כב' הרשמת שלזינגר בתיק ההוצל"פ הנ"ל נכתב, כי צו העיקול ניתן, אולם על הבעלים הרשום, דהיינו התובע, להמציא פסק דין הצהרתי בנוגע לבעלות ברכב. לפיכך, פנה התובע לבית המשפט בתביעה זו לסעד הצהרתי.

6.      לתובע אין הסכם על העברת הרכב לבעלותו ואין אסמכתא לעניין כספים שהוציא מהבנק לצורך תשלום בעבור הרכב או קבלות שקיבל מהחייב בגין הרכב.

7.      תאריך העברת הבעלות 8.11.04 היה בסמוך לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגד החייב, אשר נפתח ביום 12.10.04, כאשר המסירה של האזהרה על פתיחת תיק בהוצאה לפועל לחייב נעשתה ביום 27.10.04 (ראו סעיף 3 לתצהירו של עו"ד אברהם נווה).

8.      התובע טוען בסיכומיו כי מעמד הרישום במשרד הרישוי אמנם אינו כמעמד רישום בלשכת רישום מקרקעין, אך גם אינו מעמד דקלרטיבי בלבד. ב"כ התובע הפנה לבר"ע 5379/95 הר נ' בנק דיסקונט פ"ד נא (4) 464. עוד טוען ב"כ התובע כי המבקש לערער על בעלות בטענה של הברחת נכסים - נטל ההוכחה מוטל על כתפיו שלו בלבד. עוד טוען ב"כ התובע כי החברה לא הצליחה להוכיח את טענותיה. ב"כ התובע טוען כי מדובר בשני אחים הגרים בסמיכות רבה, החיים חיים של קירבה בין כל בני המשפחה, ולכן השימוש שעושה החייב מדי פעם ברכבו של התובע אחיו אינו מוכיח על הברחת נכסים. גם העובדה שפוליסת ביטוח החובה לא היתה על שם התובע, אלא על שם החייב אין לה לטענתו כל משמעות. ב"כ התובע גם מזכיר כי התובע ביצע תיקונים לרכב על חשבונו ולמרות שלא יכול היה להציג קבלות מלאות, הרי שאין לזקוף את הדבר לחובתו משום שכך הם הדברים בשוק שיפוצי הרכב.

9.      ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי נטל ההוכחה הינו על התובע אשר הגיש את תביעתו בסדר דין רגיל. ב"כ הנתבעת טוען כי התובע לא הצליח להוכיח כי שולמה תמורה ואף לא את סכום התמורה המדויק. עוד הוא טוען כי התובע נהג בחוסר תום לב, משום שהודה כי ידע כאשר קנה את הרכב כי אחיו נתון בחובות. לענין זה מצביע ב"כ הנתבעת על סמיכות הזמנים בין קבלת האזהרה על פתיחת תיק ההוצאה לפועל לבין העברת הבעלות משם החייב לשם התובע. ב"כ הנתבעת מזכיר כי החייב ממשיך להשתמש ברכב ומפנה לספרו של כב' השופט בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (להלן: " ספרו של בר אופיר") ועל פיו הרישום במשרד הרישום איננו קונסטיטוטיבי ולכן היה על התובע להוכיח את תביעתו מעבר לרישום בלבד.

דיון והכרעה

10.  בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול (לא פורסם) (להלן: " פסק הדין ברקול") קובע כבוד השופט רובינשטיין לעניין רכב, שהנושים ביקשו להכריז עליו כשייך לחייב, למרות שהיה רשום על שם בתו, כי על רכב אין חלה הוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן: " החוק") החלה על מקרקעין בלבד, אלא הוראת סעיף 28 לחוק. סעיף 28 שם דגש לעניין נטל הוכחת הבעלות על המקום שבו נמצאו הנכסים בעת שעוקלו. עוד קובע כבוד השופט רובינשטיין:

" עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא (ראו פסק הדין בע"א 8482/01 בנק איגוד נ' סנדובסקי (טרם פורסם), המותיר נושא זה בצריך עיון, מפי השופטת שטרסברג-כהן; ראו גם דברי השופט טירקל בע"א 789/96 פולק נ' סיסמיקה הנזכר, 701). ואולם, נטל השכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה ( Badge of Fraud ), שהן חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרות הן ללא מענה מצביעות הן על מרמה. באלה ייכללו, למשל, חדלות פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד (פס"ד דיסקונט נ' סבג , 433). ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם (ראו בר אופיר, שם, עמ' 379 ואילך). וכדברי השופטת שטרסברג-כהן בעניין בנק איגוד הנזכר:

" הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ... ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע".ב

באשר למכוניות - שלגביהן מתנהל רישום על פי דין - נקבע ברע"א 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט (פ"ד נא(4) 464, 473), כי הרישום במרשם משרד הרישוי הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. מכאן נטען, כי הנטל על החייב או על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב. איני סבור כי עלינו להכריע בטענה זו במקרה דנן, כפי שיפורט להלן, אך סבורני, מכוח היקש, כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם. אותות המרמה כפי שתוארו לעיל יפה  כוחם גם כאן.""נ"

11.  כבוד השופט בדימוס בר אופיר, בספרו, במהדורה השישית, מינואר 2007 כותב כך בסוגיית נטל ההוכחה בשאלה זו:

" עיקרו של דבר: גם היום, הרישום במשרד הרישוי עדיין איננו קונסטיטוטיבי ואיננו מצביע בהכרח על הבעלות בכלי הרכב לפי דיני הקניין. עניינו של הרישום נועד, בין השאר, לצורך סעיף 27ב לפקודת התעבורה שעניינו: "אחריות בעל הרכב". וכל עוד לא נפסקה הלכה בסוגיה זו, עדיין אין לומר כי הרישום במשרד הרישוי יוצר חזקה לגבי הבעלות, ועדיין אפשרי הדבר שהבעלות הקניינית בנכס תהיה בידי ראובן, בעוד שהרישום במסמכים הציבוריים יצביע דווקא על שמעון כבעליו. במקום שבו אין התאמה בין המחזיק ברכב לבין מי שרשום כבעליו - מוטלת חובה על מי שטוען לבעלות להגיש לבית המשפט המוסמך תביעה לעניין בעלותו. אין להטיל מטלה זו על הזוכה, מכיוון שהפרטים העובדתיים הנוגעים לבעלות נמצאים, מטבע הדברים, בידי החייב או בידי הצד השלישי שעליו רשום הרכב. ועליהם להוכיח את מהות זכותם בו" (עמוד 410).

12.  מן ההלכה המשפטית למקרה שבפני. לדעתי, מדובר במקרה שבו העברת הבעלות היא העברה שאותות המרמה בה משכנעים, כי הרכב שייך לחייב ולא לתובע. העובדה, שבעת העברת הרכב היה החייב שקוע בחובות רבים והתובע ידע על כך (כפי שאמר בעדות: "ידעתי שהוא מסובך בחובות" -עמוד 4 שורה 1 לפרוטוקול), מצביעה על נסיבות של הברחת נכסים. גם יתר נסיבות העברת הרכב, דהיינו בסמיכות זמנים משמעותית למועד שבו נמסרה לחייב האזהרה בהוצאה לפועל, מוכיחה כי ההעברה נועדה להוצאת הנכס ממסת נכסי החייב. התובע לא הוכיח את התמורה ששילם בגין המכונית וגם בכך יש להצביע על הברחת נכסים. בנוסף אין ספק שקיימת מערכת יחסים של אחים בין התובע לבין החייב, שהיא מערכת יחסים מיוחדת משפחתית, המצביעה על קשרים מיוחדים ועל אפשרות קלה לעשות עסקאות שיבריחו את נכסי החייב מידי נושיו. כל העסקה הזו נעשתה שלא בדרך מקובלת ללא תשלום מסודר, ללא הסכם, כאשר התובע, אף לא יכול היה לחזור בחקירתו הנגדית על הסכום, שלטענתו, שילם בעבור הרכב (עמוד 3 שורות 15-23 לפרוטוקול). יתר על כן, התובע הודה כי החייב ממשיך להשתמש ברכב על פי צרכיו שלו, מכאן שהחזקה נותרה בידו. אף ביטוח הרכב ממשיך להיות על שם החייב ולא הובאה בפני ראיה בכתב לשינוי השם משם החייב לשם התובע. כל האותות הללו העלו ספקות רבים באשר לגרסת התובע, אשר כלל לא הביא את אחיו, החייב, לעדות והסתפק בעדותו כעדות יחידה, אשר אני מטילה ספק במהימנותה.

13.  התובע טען כי השקיע כספים ברכב ושיפץ אותו, אולם חשבונית המס שהציג לא הייתה על שמו והקבלה שהציג אינה חשבונית מס. לפיכך, איני מקבלת את טענתו כי השקיע כספים משלו בשיפוץ הרכב. גם לו היה משקיע כספים שכאלו אין הדבר מספיק בנסיבות אלה כדי לשכנע כי הרכב שייך לו.

14.  חשוב לציין, כי בניגוד לעובדות בפסק הדין ברקול, שם ההעברות הנכסים נעשו זמן רב לפני שנוצרו החובות (ראו סעיף 9 לפסק הדין), הרי שבמקרה זה ההעברה נעשתה בסמוך למסירת האזהרה על פתיחת תיק ההוצאה לפועל לחייב.