פסק-דין בתיק א 24051/05

התובעת ביצעה עסקאות וניכתה מס תשומות, משסברה כי מדובר בעסקאות החייבות במע"מ בשיעור אפס. לימים התברר כי עמדת רשויות המס היא כי התובעת לא היתה מורשית לבצע ניכוי כאמור מאחר והעסקאות שביצעה פטורות ממע"מ. לתובעת הוצאה שומה לפי מיטב השפיטה לתשלום סך של 312,888 ש"ח (כולל קנסות הפרשי הצמדה וריבית) נכון ליולי 2003, ולאחר מו"מ בסיוע עו"ד מומחה בתחום המסים, הופחת הסכום במסגרת הסדר בין התובעת לבין רשויות המע"מ.  בעקבות זאת הוגשה התביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם עקב ייעוץ רשלני של הנתבע, רו"ח של החברה, בעוד הוא טוען כי הייעוץ שנתן היה טכני במהותו וכי הניכוי היה כדין.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים .

התובעת, חברה פרטית שעסקה במועדים הרלוונטיים לתביעה, בין היתר, ברכישת טובין בחו"ל ומכירתם בחו"ל ללקוחות ישראלים על מנת שאלו ייבאו הטובין לארץ. הנתבע, רו"ח במקצועו שימש כרואה חשבון של התובעת שנים רבות, סמוך לאחר הקמתה, והוא משמש כרואה חשבון שלה גם כיום.

לטענת התובעת נתן לה הנתבע, בין היתר, יעוץ עסקי הנוגע למיסוי, והוא טעה והטעה אותה לגבי סיווג העסקאות שעה שסיווג אותן כעסקאות החייבות במע"מ בשיעור אפס, בעוד שעל פי חוק המע"מ הן מוגדרות כעסקאות הפטורות ממע"מ. בהתאם הנחה הנתבע את התובעת לנכות את מס התשומות. כמו כן התרשל הנתבע, לטענתה, בדיווח לרשויות המע"מ.

טוענת התובעת כי אילו ידעה מבעוד מועד שהיא אינה רשאית לנכות מס תשומות, היתה מתמחרת באופן שונה את העסקאות או מתכננת אותן אחרת או שהיתה פועלת בדרך אחרת, לגיטימית וחוקית, כדי לפתור את הבעייה, כפי שנעשה על ידה כיום.

ביולי 2003 קיבלה התובעת שומה לפי מיטב השפיטה עפ"י סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף , התשל"ו - 1975, על סך של 312,888 ש"ח. לטענת התובעת, מייד עם קבלת השומה הודה הנתבע כי טעה בסיווג העסקאות ובעצה שנתן לתובעת. תחילה נתבקש הנתבע לטפל בביטול השומה או הפחתת התשלום אך משלא עלה בידו לעשות כן פנתה התובעת לעו"ד מומחה בתחום המסים, והגישה השגה על השומה בניסיון להקטין את הנזק.

לטענת התובעת הוסכם בינה לבין הנתבע כי במידה והיא תאלץ לשאת בתשלום כלשהו למע"מ, ישא בו הנתבע.

בעקבות מו"מ בין התובעת ורשויות מע"מ, הוסכם ביום 13/2/05 כי התובעת תשלם עבור דו"חות שנת 1998 - 2003 סך של 157,094 ש"ח.

כשפנתה התובעת לנתבע על מנת שישא בסכום זה וכן בהוצאות שכ"ט עו"ד הודיע לה הנתבע כי הוא הפנה את העניין לטיפול המבטחת שלו בביטוח אחריות מקצועית. האחרונה סירבה לשפות את התובעת ולפיכך הוגשה התביעה על התשלום ששולם לרשויות מע"מ עפ"י ההסדר וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,906 ששולם לעו"ד דרוקר בגין טיפולו בשומה ובהסדר.

לטענת הנתבע הוא העניק לתובעת שירותי ביקורת ספרים והנהלת חשבונות, וטיפולו היה בדיעבד, שעה שהתובעת העבירה אליו מעת לעת את המסמכים. לטענתו הוא מעולם לא התערב בצד הכלכלי, העסקי או המיסויי, ומעולם לא נדרש לתת ולא נתן ייעוץ כזה וגם לא קיבל תשלום בגין יעוץ כזה. לטענתו, הוא אמנם ביצע את הדיווחים לרשויות מע"מ, אך מדובר בפעולה טכנית, בהתאם לדרישות התובעת. הנתבע מעולם לא ייעץ לתובעת בעניין סיווג העסקאות אלא פעל עפ"י הנחיותיה, ודיווח לרשויות מע"מ כנדרש. לטענתו היה על התובעת לדעת כי ניכוי המס לא יותר לה. בנוסף טוען הנתבע כי אין ממש בטענות התובעת כי אילו ידעה את המצב החוקי יכלה לתמחר אחרת את הסחורה שכן היא מכרה אותה בסכום הגבוה ביותר האפשרי, וכן אין ממש בטענתה כי יכלה לפעול בדרך חוקית אחרת שהיתה פותרת את הבעייה שכן היה בכך משום השתמטות ממס.

לטענת הנתבע הוא לא נתבקש לטפל בשומה עפ"י מיטב השפיטה שקיבלה התובעת, ולא הודה בטעות כלשהי מצידו. התשלום ששילמה התובעת לרשויות מע"מ לא היה בהסכמתו ולא על דעתו. לשיטתו לא היה על התובעת לשלם את הסכום ומששילמה - עשתה כן כמתנדבת, ואין לראות בהסכם פשרה ככזה המטיל עליו חובת שיפוי. 

לבסוף טוען הנתבע כי הסכומים ששילמה התובעת לרשויות מע"מ ידרשו על ידה בעתיד כהוצאה לצורכי מס הכנסה ויקטינו את חבותה במס. התשלום לעורך דינה יידרש אף הוא כהוצאה לצורכי מס, והמע"מ בגינו ינוכה.

דיון .

עפ"י ההלכה הפסוקה על מנת להוכיח את עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח רכיביה כדלקמן: 

1) חובת זהירות (חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית); 

2) הפרת חובת הזהירות ע"י המזיק (התרשלות); 

3) קשר סיבתי בין ההפרה לנזק;

4) נזק.

ראה בעניין זה:

ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757;