פסק-דין בתיק א 23467/99

1.       הנתבע ניהל חשבונותיו בסניף התובע במגדל העמק למן שנת 1989, ובכלל זאת חשבון שמספרו 72311. לאחר שהפך החשבון לחשבון דביטורי, ומשלא נענו דרישות התובע לסלק יתרת החוב, הוגשה התביעה המונחת בפניי, אשר הועמדה לצורכי אגרה, על סך 800,000 ש"ח.

2.       במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, קבעה כב' הרשמת ספרא- ברנע בהחלטתה מיום 2.4.2000 כי יש ליתן רשות להתגונן בגין טענה אחת בלבד, לפיה בקש הנתבע מהתובע עוד בשנת 1998 למכור את האוטובוסים שבבעלותו ואשר היו משועבדים לתובע כבטוחה לחובו וכי הלה לא עשה כן. הרשמת ציינה כי טענת הנתבע הנה טענה כנגד מלוא החוב שכן שווי הרכבים באותו זמן עמד להערכת הנתבע על סך של כ- 1,100,000 ש"ח בעוד חובו היה 1,050,000 ש"ח, כך שלו היה התובע נעתר לבקשתו ומממש את כלי הרכב עם דרישה, היה מסולק מלוא החוב. לגבי יתר טענות הנתבע, נקבע כי אין אף לא באחת מהן כדי להוות טענת הגנה כנגד תביעת התובע.

להשלמת התמונה אציין כי שני הצדדים ערערו על החלטת כב' הרשמת. בהחלטתו מיום 1.4.2001 דחה כב' השופט יצחק כהן את הערעורים ההדדיים. בהתייחס לטענת התובע כי לא היה חייב על פי דין לממש את המשכון, ועל כן לא היה מוצדק ליתן לנתבע רשות להתגונן בטענה זו, נקבע כי גם אם הדין הוא כנטען על ידי התובע, עדיין יש לאפשר לנתבע להוכיח טענתו לפיה פעל התובע בחוסר תום לב ולא מימש את המשכון מחמת שהיה בקנוניה עם בניו של הנתבע או מסיבה אחרת שגרמה לו נזק אותו ניתן היה להקטין בשעתו.

3.       לאחר שבחנתי את המסמכים שהוצגו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה שלא זו בלבד שלא היתה כל פניה בכתב מעם הנתבע בדרישה לממש את השעבוד על הרכבים על ידי מכירתם, אלא שבפניותיו אל התובע הוא העלה הצעות אחרות לסילוק יתרת החוב, מבלי להתייחס כלל לאופציה של מכירת הרכבים. להלן פירוט הדברים:

3.1     ביום 21.11.97 נערכה פגישה בין הנתבע לבין מנהל סניף התובע, מר אבי פלד, במהלכה נדרש הנתבע להפקיד כספים בחשבון, ולחזור למסגרת המאושרת (ראה סיכום הפגישה - נספח ה' לתצהירו של פלד ת/1).

3.2     ביום 28.5.98 שלחה המחלקה המשפטית אצל התובע מכתב התראה (נספח ה' (1) לתצהיר פלד) בו נדרש הנתבע לסלק את חובו תוך 10 ימים.

3.3     ביום 6.9.98 פנה הנתבע לתובע בכתב בדרישה לאפשר לשני בניו אהליאב ואביהו לבדוק את יתרת הזכות והחובה בחשבון וכן לאפשר להם הסדרת החוב בחשבון (נספח ו' לתצהיר פלד). אף לא מילה אחת על מימוש השעבוד ומכירת הרכבים לא עלתה בפניה זו.

3.4     ביום 13.10.98 פנו בניו הנ"ל של הנתבע אל התובע בכתב (נספח ז' לתצהירו של פלד) והודיעו כי הם מעוניינים לקחת על עצמם את התחייבויותיו של הנתבע והחברה שבבעלותו אשר יועברו לחברה חדשה, שתוקם ותפעל תחת פיקוח צמוד של תזרים חודשי של יועץ כלכלי חיצוני שיעבוד בשיתוף פעולה עם המערכת הבנקאית. כמו כן בקשו כי התובע יאשר פריסת החוב העומד ע"ס כ - 1,050,000 ש"ח בהחזר חודשי של 240 תשלומים.

למותר לציין כי גם פניה זו נעדרת כל התייחסות למכירת האוטובוסים.

3.5     ביום 19.1.99 התקיימה פגישה נוספת בין הנתבע להנהלת הסניף בה העלה דרכים לסילוק החוב מבלי להצביע בין במישרין ובין בעקיפין על האפשרות של מכירת הרכבים (ראה סיכום הפגישה - נספח ח' לתצהיר פלד).

3.6     ביום 25.7.99 פנה הנתבע בכתב אל מנהלת המרחב אצל התובע, והעלה הצעתו לסילוק החוב אשר כללה מספר צעדים (נספח ט' לתצהירו של פלד). הוצע כי החשבון יוקפא בזמן קיום ההסדר וכי תינתן לנתבע אפשרות לממש הרכוש המשועבד לטובת הבנק, וזאת תוך כשלושה עד ארבעה חודשים, כאשר התמורה תועבר ישירות לחשבונו. לאחר מימוש הרכוש ישלם הנתבע לבנק כ- 500,000 ש"ח והתובע מצדו יאשר בכתב ויתורו על יתרת החוב.

מתוך אגד המסמכים שהוצג בפני, עולה כי זו הפעם הראשונה בה הציע הנתבע מימוש השעבוד על הרכבים, לצורך סילוק החוב.

זמן קצר לאחר אותה פניה, הגיש התובע ללשכת ההוצל"פ בקשה למימוש כלי הרכב המשועבדים וזאת ביום 1.9.99.

4.       התמונה העולה ממקבץ האמור הנה כי אין תיעוד בכתובים לטענתו של הנתבע כאילו פנה עוד במהלך שנת 1998 לתובע בדרישה לממש את השעבוד על הרכבים שבבעלותו. לראשונה הועלתה אפשרות זו, כאמור, במכתבו מיום 25.7.99 ובסמוך לאחר מכן אכן פעל התובע למימוש השעבוד. אילו קדמה לאותו מכתב דרישה קודמת למימוש השעבוד, בין אם בעל פה ובין אם בכל דרך אחרת, היה הנתבע מן הסתם מציין זאת במכתבו.

5.       אולם לא זו בלבד שטענותיו של הנתבע אינן מתיישבות עם המסמכים, אלא שהוא עצמו חזר בו בחקירתו הנגדית מטענות אלו. במה דברים אמורים?