פסק-דין בתיק א 2312/98, 3070/99

א. מבוא:

בפני תביעות שהגישו התובעים, חקלאים מהישוב קדימה, במסגרתן הם תובעים את הגדלת שיעור הפיצויים שקיבלו בגין פינויים מרצון מקרקעות חקלאיות והשוואתם לפיצויים ששילם המינהל לארבעה חקלאים אחרים, שלא התפנו מרצון.

לטענת התובעים, הם הסתמכו על המצג שהציג בפניהם המינהל ו/או על הבטחתו, כי הפיצוי יהא על-פי קריטריונים אחידים לכל החקלאים וכי מצבם של חקלאים שלא יתפנו מרצון יורע ביחס לאלה שיתפנו מרצון וכי בהסתמך על מצג ו/או הבטחה אלו, מילאו אחר דרישות המינהל ופינו את הקרקעות. עוד טוענים התובעים, כי המינהל פעל בניגוד לעקרון השוויון.

המינהל, מצדו, הגיש תביעות שכנגד, במסגרתן הוא מסתמך על הסכם פיצויים שחתם עם כל אחד מהתובעים בגין פינויו מהקרקעות. לטענת המינהל, הגשת התובענות מהווה הפרה של התחייבויות כל אחד מהתובעים על-פי אותם הסכמים.

ב. הצדדים:

התובעים הם חקלאים ו/או עיזבונם של חקלאים, אשר החזיקו ועיבדו קרקעות בקדימה, עד להפקעתם על-ידי מינהל מקרקעי ישראל.

הנתבע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: " המינהל"), הוא הגוף המופקד בישראל, על ^-פי חוק, על ניהול מקרקעי המדינה, לרבות הקרקעות נשוא ההליך שבכותרת.

בת"א 2312/98 התובעים הם: אברהם בדרה, ג'מיל בדרה, אלי ברק, יוסי ברק, יצחק חזקיהו, אמנון שבתאי, חיים עמרם, יחזקאל חבאז ועצמון חבאז.

בת"א 3070/99 התובעים הם: אמיל בן שבת, גרשון נעים, סימון אסרף, שירי ברוך, אילן קולני ועיזבון המנוח חיים אריס ז"ל. 

הדיון בתובענות אוחד, בהתאם להחלטת כב' הנשיא, השופט גורן.

ג. רקע עובדתי:

התובעים וחקלאים אחרים החזיקו ועיבדו במשך שנים קרקעות בישוב קדימה בגושים 7815 ו-7816 וגידלו בהם גידולי פירות, ירקות ופרחים (להלן: " הקרקעות").

למרבית החקלאים ובכללם התובעים לא היו הסכמים עם המינהל ביחס לאותן קרקעות בהן החזיקו והם אף לא שילמו דמי שימוש בגינן.

במהלך שנת 1990 אושרה תכנית מתאר הצ/במ/4-1/106 לשינוי ייעוד הקרקעות מייעוד חקלאי לייעוד למגורים. המינהל פנה אל התובעים ולחקלאים נוספים בדרישה שיפנו את הקרקע בתמורה לפיצוי שיקבע על-פי קריטריונים אחידים, על-ידי מועצת המינהל. התובעים נענו להצעה ופינו את הקרקע בתמורה לפיצוי בסכום של 1,500$ לדונם, בצירוף סכום נוסף עבור מחוברים שהיו לכל אחד מהם (מחסנים, צנרת וכיו"ב). תשלום הפיצוי בתמורה להתחייבות התובעים להתפנות מהקרקעות עוגן בהסכם (להלן: " הסכם הפינוי").

בשנת 1993 החליט המינהל להחיל את החלטה 475 של מועצת המינהל גם על חקלאים במעמדם של התובעים. אותה החלטה התייחסה לפיצוי המגיע לחקלאים שנדרשו לפנות קרקע בה הייתה להם זכות שכירות ו/או זכות שימוש והפיצוי שנקבע במסגרתה היה גבוה מהפיצוי שקיבלו חקלאים במעמדם של התובעים. לפיכך קיבלו התובעים פיצוי נוסף (להלן: " פיצוי ב"). 

קבוצה של חקלאים, אשר אינה נמנית עם התובעים (להלן: " החקלאים האחרים"), סירבה להתפנות והמשיכה לעבד את הקרקע במשך ארבע שנים נוספות. המינהל פתח בהליכים משפטיים כנגד החקלאים האחרים ולבסוף הגיע עמם לפשרה, במסגרתה פוצו בסכום אשר, לכאורה, גבוה מזה שקיבלו התובעים.

במצב דברים זה הוגשו התובענות שבפני, במסגרתן טוענים התובעים, כי מן הראוי להשוות בין הפיצוי שקיבלו על-פי הסכמי הפינוי לבין הפיצוי שקיבלו החקלאים האחרים, אשר הינו, על-פי הנטען, גבוה יותר.

בתגובה להגשת התובענות הגיש המינהל כתבי תביעה שכנגד, במסגרתם טען שבהגשת התובענות הפרו התובעים את הסכמי הפינוי, בהם התחייבו כי עם קבלת דמי הפינוי יהיו הם מנועים מלטעון לזכות כלשהי ו/או להגיש תביעה כלשהי נגד המינהל. לפיכך טען המינהל, כי הוא זכאי לקבל מהתובעים את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכמי הפינוי.

בכתב הגנתם לכתב התביעה שכנגד טענו התובעים, כי הגשת התובענות אינה מהווה הפרה של ההסכמים, זאת מאחר והמינהל הפר את הבטחתו, לפיה התובעים יפוצו על-פי קריטריונים אחידים. לטענתם, אי תשלום הפרשי פיצויים יהווה הפרה בוטה של הבטחה מנהלית, יפגע באמון הציבור ברשויות השלטון ויותר מכל יהווה פגיעה אנושה בתקנת הציבור.