פסק-דין בתיק א 2268/00

1.         התובע יליד 1947, נשוי ואב לשבעה ילדים, נפגע ביום 10.5.99 בתאונת דרכים.

            המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת הנזק בלבד.

2.         ממקום התאונה פונה התובע לבית חולים "פוריה" כשהוא סובל מחבלות בבית החזה, סטרנום, צלעות מימין ובשוק ימין, ולאחר בדיקה אובחן אצלו שבר בשוק ימין. הוא היה נתון בגבס למשך שבועיים, ולאחר מכן נזקק לטיפולי פיזיוטרפיה כדבריו.

על פי הרשום בתעודת חדר המיון, לא סבל התובע מפגיעת ראש, ולא איבד את הכרתו ולא הקיא בעקבות התאונה.

3.         חוות דעת מומחה בית המשפט

לאחר התאונה החל התובע לסבול מבעיות נפשיות שונות כדבריו. ד"ר טל עמיקם אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, בדק את התובע פעמיים. הבדיקה הראשונה נערכה ביום 18.4.04 דהיינו כחמש שנים לאחר התאונה. על פי התיעוד הרפואי שעמד בפניו והבדיקה שנערכה לתובע, קבע המומחה כי התובע סבל מתסמונת PTSD ( POSTTTRAUMATIC STRESS DISORDER   ) מסוג LATE ONSET ( שהתחלתה תקופה לאחר התאונה ולא מיד למן התאונה ), אך תסמונת זו שככה ונעלמה להערכתו ואין היא קיימת היום. בנוסף, איבחן המומחה אצל התובע הפרעות התנהגותיות המתבטאות בהתנהגויות חסרות רסן ובהפרעה בשיפוט ובשיקול דעת, אולם, הוא קבע כי התנהגויות אלה אינן חלק מתסמונת ה-  PTSDאלא שמקורן בהפרעה אורגנית מוחית שאינה קשורה לתאונה.

4.         בסיכום חוות דעתו הראשונה ( מ/1 ) קבע המומחה כי בשנתיים הראשונות שלאחר התאונה סבל התובע מנכות נפשית זמנית בשיעור של 30% לפי סעיף 34 (ד) לתקנות הביטוח הלאומי, וכי במועד עריכת חוות הדעת ( 3.5.04 ) סבל התובע מנכות נפשית זמנית בשיעור של 20% לפי סעיף 34 (ג) לתקנות הביטוח הלאומי. להשלמת חוות דעתו והערכת נכותו הצמיתה של התובע, ביקש המומחה עריכת בדיקות נוספות על ידי התובע.

5.         ביום 12.3.05 השלים המומחה את חוות דעתו הראשונה. ההשלמה נעשתה מבלי שהונחה בפניו חוות דעת נוירולוגית שאותה ביקש בבדיקה הראשונה, עקב חסרון כיס של התובע כדברי האחרון. בחוות דעת זו ( מ/2 ) קבע המומחה כי תסמונת ה- PTSD הינה בעלת מאפיינים "לכרוניות בעתיד" וכי "קיימת סבירות להתלקחויות בעתיד". בשל סבירות זו מחד, והאפשרות שהתפרצות המחלה תותיר נכות בשיעור גבוה יותר מאידך, העמיד המומחה את נכותו הצמיתה של התובע על שיעור של 10% לפי סעיף 34 (ב) לתקנות המוסד לביטול לאומי. יודגש כי בחוות דעת זו חזר המומחה וציין כי בבדיקה אצלו לא נמצאו אצל התובע קריטריונים באבחון התסמונת.

6.         חקירת המומחה

לעניין הנכויות הזמניות - על אף שבחוות דעתו הראשונה קבע המומחה נכויות זמניות לתובע בשיעור של 30% לשנתיים הראשונות לאחר התאונה, ו- 20% לאחר מכן, אלא שבחקירתו בבית המשפט, חזר בו המומחה בהגינותו משיעורי הנכויות הזמניות שנקבעו על ידו בחוות הדעת הנ"ל, וקבע כי יש להעמיד את נכותו הזמנית של התובע בגין התקופות נשוא חוות הדעת הנ"ל על שיעור של 10% בלבד. לביסוס מסקנתו הנ"ל מנה המומחה את ארבעת המאפיינים של תסמונת ה- PTSD, וקבע כי תסמונת ה- PTSDשממנה סבל התובע לאחר התאונה היתה חלקית וקלה, שכן היא היתה נעדרת הסימפטום המרכזי שבה והוא סימפטום "ההימנעות". מסקנה זו התבססה בין היתר על העובדה כי התובע המשיך לנהוג ברכב מיד לאחר התאונה, וכן על הזמן שחלף עד שהוא פנה לראשונה לקבלת טיפול נפשי ( כשנתיים לאחר התאונה ). יודגש כי חרף אי קיומו של אחד הסימפטומים של המחלה כמתואר לעיל, לא שלל המומחה את קיומה של התסמונת אצל התובע, אם כי לא באופן מלא אלא חלקי וקל, וכפי שתיאר אותה בעדותו "התסמונת אצלו היא ממש קלה. כמעט לא רואים אותה". ( ראה עדותו בעמ' 11 ש' 29 לפרוטוקול ).

            המומחה נתן הסברים עניינים לגבי השינוי בעמדתו הנ"ל, תוך שהוא מפרט כאמור את הסימפטומים של תסמונת ה- PTSD ותחולתם על התובע במצבו אז ובמצבו דהיום, ותוך שהוא מאבחן בין הסימטומים שמקורן בתסמונת ה- PTSD לבין הסימפטומים שמקורן בפגיעה מוחית, ודבריו הנ"ל היו משכנעים ולא נסתרו על ידי הצד השני.

            באשר להפרעות ההתנהגותיות שמקורן בפגיעה פתלוגית במח- המומחה שלל כל קשר סיבתי בין הפרעות אלה לבין התאונה, בהעדר פגיעת ראש עקב התאונה.

7.         עם זאת, ועל אף העובדה שהמומחה עמד על דעתו כי התובע סבל מתסמונת PTSD חלקית וקלה בשנתיים הראשונות של התאונה בהתבסס על התיעוד הרפואי שעמד בפניו, אלא שלא מצאתי, לא בחוות דעתו וגם לא בחקירתו בבית המשפט, כל עיגון או ביסוס לקביעתו כי לאחר השנתיים הנ"ל המשיך התובע לסבול מנכות נפשית זמנית. נהפוך הוא, המומחה מצא בבדיקתו כי תסמונת ה- PTSD אינה פעילה אצל התובע, וציין את דבריו של התובע שלפיהם אמר "רוב הימים במהלך שבועות וחודשים מרגיש בטוב ונהנה מדברים"  ( ראה עמ' 10 בחוות הדעת מ/1 ). מצב דברים זה אינו מתיישב עם קביעת נכות זמנית בשיעור של 20% ואף לא בשיעור של 10% בתקופה הנ"ל, וחיזוק לכך ניתן למצוא בתשובות אשר ניתנו על ידי המומחה במהלך חקירתו בבית המשפט.

8.         אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הנני קובעת לעניין הנכויות הזמניות, כי התובע סבל מנכות נפשית זמנית בשיעור של 10% למשך שנתיים לאחר התאונה, וכי לאחר מכן, לא הוכחה קיומה של נכות נפשית זמנית בעקבות התאונה.

9.         לעניין הנכות הצמיתה - המומחה קבע כאמור נכות צמיתה בשיעור של 10% בשל סבירות התלקחות המחלה בעתיד.

בהתייחסו לסבירות התפרצות התסמונת מחדש השיב המומחה בחקירתו כי הסבירות הינה "לא פחות מחמישים אחוזים, שכן רוב האנשים שיש להם תסמונת PTSD   זה הופך לכרוני" כדבריו. אולם, כאשר נדרש להתייחס למצבו של התובע ולמידת הסבירות שהמחלה תפרוץ אצלו מחדש, בחלוף שמונה שנים מאז התאונה, אישר המומחה כי הסיכוי לכך הינו מזערי ואמר "כפי שעובר יותר זמן, ואין התפרצות של PTSD , הסיכויים הולכים וקטנים, ככל שחולף יותר זמן" ( ראה עדותו בעמ' 17 ש' 1-2 לפרוטוקול ).

10.        על סמך דבריו הנ"ל של המומחה, ועל סמך מה שנאמר לעיל, ניתן לסכם את מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה כדקלמן:

התובע סבל מתסמונת PTSD באופן חלקי וקל למשך שנתיים לאחר התאונה, בגינה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 10%. תסמונת חלקית זו הלכה ושככה עם הזמן. שנתיים מאז התאונה ועד היום, אין התובע סובל מתסמונת ה-PTSD, אם כי קיימת סבירות במידת וודאות נמוכה שהמחלה תפרוץ בעתיד. בגין סבירות זו נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10%.

            על רקע מצבו הרפואי הנ"ל, אדון להלן במרכיבי הנזק הנתבעים: