פסק-דין בתיק א 221662/02

מבוא

1.         בפניי תביעה כספית לתשלום סך של 82,247 ש"ח בגין חוב שהצטבר עקב שימוש בכרטיס אשראי שהנפיקה התובעת לנתבעת 1 ( להלן: "הנתבעת"), ואשר היה בשימושו של הנתבע 2 ( להלן: "הנתבע"). החוב היה אמור להפרע באמצעות חיוב חשבונה של הנתבעת שהתנהל בבנק למסחר בע"מ ( להלן: "הבנק"), אך מחמת קריסתו של הבנק, החיוב לא בוצע והחוב לא נפרע.

2.         התובעת הינה חברה רשומה כחוק בישראל העוסקת בהנפקת כרטיסי אשראי. הנתבעת הינה חברה רשומה כחוק בישראל. הנתבע הוא מנהל העסקים של החברה ובתו היא בעלת המניות בחברה (ראה עדותו של הנתבע בע' 23 לפרוטוקול).

3.         ביום 12.2.2002 פנתה הנתבעת לבנק, בו ניהלה את חשבונה, וביקשה להנפיק לה כרטיס אשראי. הבקשה נחתמה ע"י הנתבעים על גבי טופס של התובעת, בסניף של הבנק. על יסוד הבקשה הנפיקה התובעת כרטיס אשראי אשר נועד לשימושו של הנתבע, בעוד שהתשלום בגין פעולותיו של הנתבע בכרטיס אמור היה להעשות באמצעות חיוב חשבונה של הנתבעת בבנק. בס' 11 לטופס הבקשה התחייב הנתבע לפרוע את הסכומים שתחוייב בהם הנתבעת. הנתבע עשה שימוש בכרטיס האשראי, והתובעת העבירה את החיובים לפירעון באמצעות חשבון הנתבעת בבנק. דא עקא, ביום 26.4.2002 הודיע הבנק לתובעת כי החל מאותו מועד לא יכובדו חיובים בגין שימוש בכרטיסי אשראי. הודעה זו ניתנה בעקבות קריסתו של הבנק מחמת מעילה. כפועל יוצא מכך, לא שילם הבנק לתובעת את החיובים בגין השימוש שעשה הנתבע בכרטיס האשראי. מכאן התביעה.

4.         התובעת טוענת כי הנתבע התחייב באופן אישי לפרוע את החיובים בגין השימוש שעשה בכרטיס האשראי, ועל כן, לנוכח העובדה שהבנק לא חייב את חשבונה של הנתבעת בגין חיובים אלה ולא העביר לתובעת את התשלום בגינם, הרי שעל הנתבע לשלם לה את החוב שהצטבר בגין השימוש בכרטיס האשראי.

5.         הנתבעת לא הגישה כתב הגנה בתיק זה, ועל כן דין התביעה נגדה להתקבל מחמת העדר הגנה. יצויין כי הנתבעת זומנה כדין הואיל וכתב התביעה נמסר לנתבע, שהוא מנהלה של הנתבעת.

6.         הנתבע כופר בטענות התובעת וטוען להגנתו את הטענות הבאות:

(א)        התובעת לא הוכיחה את סכום התביעה באשר לא הביאה כל ראיה חיצונית מוחשית (כדוגמת צילום שוברי העסקאות), שיכולה לקשור את הסכום הנתבע לשימוש שנעשה ע"י הנתבע בכרטיס האשראי.

(ב)        על התובעת לתבוע מהבנק את נזקיה, במידה וקיימים, שכן על פי סעיף 4 להסכם שבין הבנק לתובעת, מוטלת על הבנק אחריות ישירה ובלעדית לפרוע את סכום החיובים המגיע לתובעת. פניית התובעת אל הבנק היא תנאי מוקדם בטרם התובעת תוכל לפנות אל הנתבע. משפנייה כזאת לבנק טרם נעשתה, וההליכים נגדו לא מוצו כמתחייב, הרי שהתובעת מנועה לפי סעיף 55(ג) לחוק החוזים מלתבוע את הנתבע.

(ג)         אין כל יריבות בין התובעת לנתבע. התחייבות הנתבע בסעיף 11 לטופס הבקשה לקבלת כרטיס חיוב מופנית כלפי הנתבעת בלבד ולא כלפי התובעת.

(ד)        התובעת לא הגישה את החוזה המקורי שנמצא ברשותה. הצילום שהוגש על ידה כולל רק את הדף הראשון, ללא צילום צידו האחר, בו הוכנסו מספר תיקונים, שלו היו מוצגים לבית המשפט, היו פועלים לטובת הנתבע. הימנעותה של התובעת מעשות כן,  מהווה ראיה לחובתה, ומצדיקה את דחייתה של התביעה.

הוכחת הסכום הנתבע

7.         הנתבע טוען כי התובעת לא הוכיחה את סכום התביעה, שכן לא הגישה כראיה את שוברי העסקאות בגינן חוייב כרטיס האשראי של הנתבע.

אין מקום לקבל טענה זו. בהעדר טענה ספציפית של הנתבע לגבי חיוב כזה או אחר, התובעת יצאה ידי חובתה בצירוף דפי פירוט העסקאות לתצהירו של משה אליהו, המצהיר מטעמה (נספח ד' לתצהירו), גם אם לא צורפו שוברי העסקאות. הדבר משול לנטל הראיה המוטל על בנק בתביעה כספית המוגשת על ידו בגין חובו של לקוח. הבנק יוצא ידי חובתו בדרך כלל בהצגת דפי החשבון המגבשים את החוב, ואין הוא נדרש להציג אסמכתא לגבי מקורה של כל שורה בחשבון.

הנתבע כפר אמנם בכתב הגנתו באופן סתמי בסכום התביעה, הואיל ולכתב התביעה לא צורף פירוט של העסקאות אלא צויינו סכומי חוב גלובליים, אך מרגע שצורף דף פירוט של העסקאות לתצהיר מטעם התובעת, צריך היה הנתבע להכבד ולטעון באופן פרטני אילו חיובים מוכחשים על ידו ומדוע, דבר שלא נעשה. כל שהנתבע טען בתצהירו הוא שאין ביכולתו לאשר כי החיובים הם אכן חיובים בגין השימוש שעשה בכרטיס. זוהי גירסה מתחמקת ומתחכמת. הנתבע יכול היה, לו חפץ בכך, לדרוש במסגרת הליכי גילוי מסמכים את כל השוברים בגין העסקאות שבוצעו בכרטיס האשראי. אם היתה לנתבע השגה קונקרטית לגבי חיוב כזה או אחר, אזיי צריכה היתה התובעת להציג את השובר המעיד על ביצוע העיסקה, אך לנוכח גרסתו המתחמקת של הנתבע בענין זה, די היה לה לתובעת בהצגת דפי הפירוט.

8.         יצויין כי לפי תנאי החוזה בין הצדדים, אמור היה הנתבע לבדוק את פירוט החיובים החודשיים ולהודיע לתובעת על השגותיו בתוך 90 יום מקבלת הפירוט, כדי שניתן יהיה לברר את טענותיו, דבר שהנתבע לא עשה.

לענין זה נפסק בע"א 424/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי   פ"ד מג(2), 355 ,עמ' 373-374:

" כאשר ראתה המערערת מתוך עותקי החשבונות שנשלחו אליה, שחשבונה חוייב בסכומים אדירים, והדבר חזר ונשנה מדי פעם בפעם, חייבת עובדה זו להדליק אצלה נורה אדומה, על מה שהבנק מעולל לה לטענתה. היא לא עשתה דבר הגם שידעה על קיומה של התנייה 28 של ההסכם הדביטורי ... ואכן מקום שהיה על המערערת להגיב והיא שתקה, והדבר חזר ונשנה מדי משלוח חשבונות כאלה, נוצרה , על ידי שתיקתה, מניעות מכח התניה 28 להסכם."

            בנוסף, הנתבע אישר בחקירתו כי: