פסק-דין בתיק א 21660/06

רקע ועובדות

תביעה זו הוגשה נגד רחל קסלסי ורועי קניטלר, (להלן :"הנתבעים"), בה עתר התובע לחייבם לשלם לו סך 29,461ש"ח בטענה, שכלקוחותיו אשר פתחו חשבון עו"ש, משכו מחשבונם כספים ביתר, גרמו לחשבון להיות ביתרת חובה בסכום זה ועליהם להשיב סכום זה לתובע.

נגד נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ניתן פסק דין בהיעדר ביום 5.10.06 ולנתבע 2, (להלן: " הנתבע"), ניתנה רשות להתגונן ביום 17.10.06, בטענה שהחשבון נפתח במשותף בחודש אוקטובר 2004, כאשר הוא והנתבעת היו בעלי החשבון ונקבע מפורשות כי החשבון יחויב בחתימת שני בעלי החשבון בלבד ומסגרת האשראי תהיה בסך 10,000 ש"ח.

לגרסת הנתבע, ללא ידיעתו שונו זכויות החתימה בחשבון במועד כלשהו, לאחר שהוא אישית מכר את חלקו בבית הקפה לאורי יוסף, שהיה אז בן זוגה של הנתבעת, (להלן: " אורי"), בחודש אפריל 2005, כשבועיים לאחר פתיחת החשבון.

לטענת הנתבע, בהסכם למכירת חלקו לאורי, סוכם כי הנתבעת ואורי, ישאו בכל חובות העסק, כולל יתרת החובה אצל התובעת כאשר באותו מועד יתרת החובה הייתה פחות מ- 5,000 ש"ח. עוד סוכם לטענתו, כי הנתבע יוצא מהחשבון או שהחשבון ייסגר. כאשר הגיע לבנק כדי לסגור את החשבון הסתבר לו, שעדיין קיימת יתרת חוב בחשבון ולכן חתם על טפסים להוצאתו מהחשבון והבין שבכך אינו קשור עוד בחשבון זה. פקיד הבנק הבטיח לו, להעביר לו עותק ממסמך זה, לאחר שהנתבעת תחתום גם היא על הטפסים. רק בחודש ינואר 2006, הסתבר לו כי מתנהלים נגדו הליכי הוצל"פ בגין שיקים שכביכול נמשכו על ידו מחשבון בית הקפה אצל התובעת, ותיקים אלה נסגרו מכיוון שהסתבר שהוא לא חתם על השקים. בדיעבד, נודע לו, כי אורי זייף את חתימתו על שיקים אשר נגנבו על ידו מבית הקפה ופיזר אותם בשוק. עוד הסתבר לו, כי אורי התחזה בבנק כאילו הוא הנתבע ותוך תרמית המשיך לנהל את החשבון, לקבל פנקסי שיקים ולמשוך כספים.

לטענת הנתבע, הבנק אפשר לאורי לעשות בחשבון הבנק בתוך שלו, מבלי שבדק את זהותו וללא כל רשות ואפשר משיכה של שיקים מהחשבון בחתימתו של אורי, או בזיוף חתימת הנתבעים. לגרסתו, הבנק אף אפשר הגדלת מסגרת האשראי בחשבון, ללא הסכמתו ואישורו.

בשלב זה לטענתו, ניסה סגן מנהל סניף הבנק, בשם שוקי, לסיים את העניין, ללא התערבות המשטרה, בכך שהנתבעים יחתמו על הסכם הלוואה בסניף הבנק ואורי יהיה זה שיחזיר את ההלוואה עד שהחוב ייסגר. הנתבע, לטענתו, הסכים לכך לאחר שהובהר לו על ידי שוקי, כי אם לא יסכים ולא יפעל כך, גם הבנק יגיש תביעה נגד הנתבע מה שיכניס אותו להוצאות גבוהות.

בהמשך הסתבר לו לגרסתו, שאורי לא שילם את ההלוואה ולמעשה אורי והבנק  סיבכו אותו כדי שלא יחשפו המעשים הבלתי כשרים של הבנק ולכן, הגיש תלונה למשטרה.

לגרסת הנתבע הבנק קיבל שיקים שזויפו ואינם נושאים את חתימתו ו/או חתימת הנתבעת ובנוסף, חייב את החשבון בעמלות גבוהות מאלה שסופקו ובעמלות בגין החזרת שיקים מזויפים.

סכומים אלה לא נמשכו על ידי הנתבעים והם לא אלה שחתמו על השיקים ועל כן אין לחייבם בעמלה בגין החזרתם והבנק פרע את ההלוואה בטרם המועד שלא כדין.

דיון

המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלות כדלקמן:

האם היה סיכום בין הבנק לנתבע, לפיו הנתבע אינו בעל החשבון, אשר הועבר על שם הנתבעת ואורי.

האם יתרת החוב בחשבון הנתבעים אצל התובעת נוצרה ממשיכת שיקים שזויפו וכובדו שלא כדין ומחיוב בעמלות בגין החזרת שיקים שזויפו, שלא על פי המוסכם ושלא כדין.

הטענה לרשלנות התובע וחובת הבנק כלפי הלקוח

חלק מהשיקים אשר כובדו על ידי הבנק נשאו חתימה אחת בלבד של הנתבעת ללא חתימת הנתבע וחלק מהשיקים אשר כובדו לא נשאו חותמת כפי שנדרש בטופס זכויות החתימה.

לטענת הנתבע הבנק ידע כי הוא הפסיק להיות בעלים בחשבון בסמוך לאחר פתיחתו וכי בעלי החשבון היו הנתבעת ואורי.

לטענת הנתבע על חלק מהשיקים חתימתו זוייפה.

מוסיף הנתבע וטוען כי, בהתאם לטופס פתיחת החשבון, מלכתחילה, חייבו את החשבון חתימת שני הנתבעים יחד בצירוף חותמת, הגם שאין מדובר בחשבון שבבעלות חברה.

...בנק חב חובת זהירות ללקוחו. רמת הזהירות המוטלת עליו הינה לנקוט כל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין. אמצעי זהירות אלה משתנים על-פי הנסיבות. יחד עם זאת, ניסיון החיים מצדיק יצירתן של הכללות שונות. הכללות אלה הן ביטוי קונקרטי, ברמות הפשטה שונות, של השיקולים השונים שיש להתחשב בהם בקביעת רמת הזהירות. הן מתחשבות בהסתברותו של סיכון אפשרי, בהוצאות הנדרשות מהבנק ומלקוחו למניעת הסיכון, בחומרת הנזק (לבנק וללקוח), בערך החברתי של הפעילות הנעשית באמצעות הבנק וביכולתם של הבנק ושל הלקוח למניעת הסיכון או "לפיזורו" הכללות אלה אינן אלא ביטוי לעיקרון כללי, אחיד וקבוע. על-כן, אין מקום ליצור שתי נוסחאות נפרדות, האחת שעניינה "הבנק הסביר" והאחרת שעניינה "אפשרות רצינית וממשית". אין קיום לנוסחה השנייה, אלא במסגרת הנוסחה הראשונה. אין האחת יכולה להטיל חובה כבדה יותר מרעותה. החובה היא אחת (לנקוט אמצעי זהירות סבירים), תהא פעולת הבנק אשר תהא. רמת הזהירות היא אחת (של האדם הסביר). רק האמצעים משתנים על-פי הנסיבות.

הנוסחאות השונות לתיאור חובת הבנק כלפי לקוחו אינן שונות באופן מהותי זו מזו. הנוסחה שלפיה חובת הבנק תוגדר על-פי התנהגותו של "הקופאי המפקפק" או של "הבנקאי הזהיר" אינה שונה מהותית מהנוסחה שלפיה קופאי סביר "יפקפק" - או ראוי לו שיפקפק - ובנקאי סביר יעמוד על המשמר ויקמט מצחו - או ראוי לו שיעמוד על המשמר וראוי לו שיקמט מצחו ויהסס - רק במקום בו תעלה אפשרות רצינית וממשית כי מיופה הכוח עומד לרמות את מרשהו). מבחן שעל-פיו בנק אחראי כלפי לקוחו רק מקום שבו עצם את עיניו מראות או נכשל בזדון או בפזיזות מלבצע חקירה שבנקאי היה עורך, יפה הוא לקביעת היסוד הנפשי (הסובייקטיבי) בעבירות או בעוולות אזרחיות אשר היסוד הנפשי הנדרש על-ידיהן הוא קיום מחשבה (פלילית או אזרחית). במסגרתן של אלה מקובל להכיר בשתי דרגות של מחשבה פלילית. האחת, הרצון להשיג תוצאה שהחוק ביקש למנעה (כוונה) או עצימת העיניים השקולה כנגד כוונה; השנייה, שוויון הנפש לאפשרות גרימתה של התוצאה (אדישות, פזיזות). המבחן האמור אינו יפה לעניין הרשלנות (האובייקטיבית). כאשר מדובר ברמת זהירות הנדרשת בעוולת הרשלנות, עשוי אדם להתרשל גם מקום שלא עצם עיניו מלראות, וזה מקום שלא ערך חקירה בתום - לב. הרשלן עשוי שיהיה תם-לב. הרשלנות באה להתגבר על הטיפשות. היא לא באה להתגבר על התמימות...

הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב ביניהם - על הרוב החוזה הוא אחיד (דוגמת הטפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) - אך מערכת היחסים שבין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא, הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים- בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים  25 ו- 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 , בין אם בהוראת סעיף  39 לחוק הנ"ל ובין בכל מקום אחר ­ואלו מטילות חובות הן על הבנק והן על הלקוח.