פסק-דין בתיק א 2157/05

            מבוא:

1.         זוהי תביעה בגין נזקי גוף שהוגשה על ידי גב' אולגה שלם (להלן: "התובעת"), ילידת  1946, כנגד עיריית תל אביב - יפו (להלן: "הנתבעת מס' 1") וכנגד מבטחה אריה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת מס' 2") בגין תאונה שארעה לה ביום 3/12/02.

2.         המחלוקת בין הצדדים נסובה הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

3.         בישיבות ההוכחות שהתקיימו ביום 1/5/07 וביום 25/6/07 נשמעה עדותם של התובעת ושל בנה, מר בועז שלם, ואילו הנתבעות ויתרו על זימונם של עדים.

            התאונה:

4.         במסגרת עדותה טענה התובעת כי בדרכה לעבודה ברחוב מנחם בגין נתקלה התובעת בקטע מדרכה משובש ממנו בלטו אבני מדרכה וכתוצאה מכך מעדה ונפלה. עובר אורח סייע לתובעת לקום ולהתיישב על שפת המדרכה ואולם התובעת לא לקחה ממנו פרטים מזהים כאמור בעדותה. מעדותם של התובעת ובנה עולה כי לאחר נפילתה קראה לבנה, מר בועז שלם, להגיע למקום התאונה. מר בועז שלם הגיע למקום והתובעת הצביעה בפניו על מקום נפילתה ועל המפגע ולאחר מכן פונתה התובעת לבית החולים איכילוב. מעדותו של מר בועז שלם עולה כי התמונות שצורפו על ידי התובעת לתיק ביהמ"ש צולמו על ידו. תמונה אחת צולמה יום או יומיים לאחר התאונה ובה ניתן להיווכח במפגע ואילו התמונה השניה צולמה מספר שבועות לאחר המקרה וממנה ניתן להיווכח שבוצעו עבודות במדרכה והמפגע תוקן.

5.         הנתבעות טוענות כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה כי המכשול הנטען היה קיים ביום התאונה, מה גם שהמדובר בעדות יחידה של בעל דין על כל המשמעויות הנובעות מכך לאור הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, תשל"א-1971. עוד טוענות הנתבעות, כי יש מקום להשית על התובעת רשלנות תורמת גבוהה בשיעור של 60% לאור העובדה שהתובעת טענה כי היא הולכת ברחוב מנחם בגין מידי יום בדרכה לעבודה והיה עליה להבחין במפגע.

6.         משלא היו בידי התובעת פרטים של עובר האורח אשר הבחין בנפילתה של התובעת וזה לא זומן על ידה לביהמ"ש נותרה עדותה של התובעת ביחס לנסיבות נפילתה עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות. אכן הלכה היא כי בנסיבות בהן אין בידי השופט להצביע על נימוק נוסף אחר לקבלת עדות יחידה של בעל דין עליו לדחות את התביעה ואין די כאמור באמון שרוחש ביהמ"ש לעדותו של בעל דין. אולם, לצד האמור נקבע על ידי ביהמ"ש העליון בע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1), 733, עמ' 738, כי לעיתים די באמון מוחלט שביהמ"ש רוחש לעדות בעל הדין ובלשונו של ביהמ"ש:

"... אך טעם נוסף המחזק גם הוראת הדרך שנקט השופט, קיים בדברים הבאים: ... ומהעדפת עדותו של המשיב על עדותו של ניסים, ואין לראות פירוט מספיק במצוות הסעיף 54. יכול להיות שאילו פירט השופט המלומד שקבלת העדות היחידה של המשיב נבעה לא רק מנטיה להעדיף את העדות הזאת על פני עדותו של ניסים אלא על אמון מלא בנכונות העדות של המשיב, די היה בכך לצאת ידי חובת הסעיף (ע"א 212/72 בעמ' 681)".

7.         לא רק שאני רוחשת אמון מלא בעדויות התובעת ובנה לעניין אופן קרות התאונה וקיומו של המפגע במדרכה, הרי גרסתם של השניים לא נסתרה משלא טרחה הנתבעת מס' 1 לזמן עדים. התובעת צירפה כאמור לתיק ביהמ"ש תמונות בהן תועד המפגע במועד סמוך מאוד לנפילתה של התובעת וכן תמונות המצביעות על תיקונו של המפגע במדרכה שבועות מספר לאחר מכן. לא זו בלבד שהנתבעת מס' 1 לא טרחה להביא עדים לסתירת טענת התובעת כי נתקלה במפגע במדרכה ו/או בקיומו של המפגע, הרי בעצם תיקונו של המפגע שבועות ספורים לאחר אירוע התאונה יש כדי לאשר את גרסת התובעת ולשמש מעין הודאה מפורשת בקיומו של המפגע. וכאמור, ביהמ"ש בע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1), 733, קבע כי די בהצבעה על אי הבאת ראיות רלבנטיות כהנמקה להסתמכותו של ביהמ"ש על עדות יחידה כדלקמן:

"במשפט אזרחי מותר להסיק מסקנות מאי הופעת צד שכנגד אשר בידו ידיעות העשויות לבירור הדברים, ואם אין הוא מביא אותן לפני ביהמ"ש, יש בכך חיזוק לדברי היריב, ואם לפי סעיף 54 לפקודת הראיות חייב ביהמ"ש לנמק מדוע מאמין הוא לעד יחיד, שהוא בעל דין, הרי התנהגות כזאת יכולה לשמש נימוק מספיק לכך".

8.         אוסיף ואציין כי טענת הנתבעות לפיה גרסתה של התובעת לתאונה וקיומו של המפגע נשללים לנוכח העובדה שהתובעת אישרה בעדותה כי לא ראתה את המפגע אין בה ממש, שהרי בכל פעם בו נתקל אדם במפגע בדרך היתה נפילתו נמנעת לו ראה את המכשול ועצם קיומו של המפגע הוא המחדל העומד לדיון ודווקא ביחס להולך בדרך אשר לא התבונן ולא ראה את המחדל (ראה ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם, תק-על 95(1), 1011.

9.         לאור כל האמור הוכיחה התובעת כי נפגעה כטענתה כתוצאה ממפגע בולט במדרכה ברחוב מנחם בגין בתל-אביב הנמצא בשטח שיפוטה של הנתבעת מס' 1.

            אחריות לתאונה:

10.        אין מחלוקת כי "סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת" ולא כל נזק שניתן לצפותו באופן תיאורטי, המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית (ראה ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3), 345 וע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113). כן נפסק כי כביש או מדרכה אינם אמורים להיות משטח סטרילי (ראה ת.א. (ים) 556/92 בוסקילה נ' עיריית ירושלים (לא פורסם) ות.א. 2877/96 הינו פלאח סלמאן נ' מועצה מקומית גוליס (לא פורסם)).

11.        יחד עם זאת, נקודת המוצא בפסיקה הינה כי עיריה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ובאחזקתה ומכוח עקרון שיוויון בפני החוק יש להטיל אחריות ברשלנות על רשות ציבורית על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט (ראה ת.א. (ים) 556/92, שם; ע"א 209/85 עיריית קרית אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ, פ"ד מב(1) 190 וע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113). לפיכך מקום בו הוכח כי יש מכשול במדרכה שנועדה להולכי רגל ושאחזקתה באחריות הרשות המקומית, כפי שהוכח בענייננו, חבה בגינו הרשות המקומית.

12.        מהצילומים שצורפו על ידי התובעת לכתב התביעה עולה מפגע ברור בקטע של המדרכה אשר ממנו בלטו מרצפות משולבות ואשר גרמו לחוסר אחידות בגובה המפלס של המדרכה. משקיעת המרצפות ניתן להניח כי המפגע נגרם באופן הדרגתי והחמיר כאמור ברבות הזמן. הנתבעת מס' 1 הודתה בעצמה בקיומו של מפגע בטיחותי זה, שכן שבועות מספר לאחר התאונה ביצעה תיקון של המפגע כפי שעולה מהתמונה אשר צורפה על ידי התובעת.

13.        הנתבעת מס' 1 לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים על מנת לעמוד על קיומם של מפגעים בתחומה ובפועל אף לא טרחה לזמן איש מעובדיה. הימנעות זו מזימון עדים פועלת אף היא לרעתה של הנתבעת מס' 1 (ראה ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח', פ"ד מט(1), 450 וע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' מאיר זדה ואח', פ"ד לט(1), 19).

14.        אין מחלוקת לגבי חובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת מס' 1 באשר לשמירה על תקינות המדרכות ומניעת מפגעים אשר יסכנו את שלומם של העוברים ושבים ועל הנתבעת מס' 1 היה, איפוא, לצפות את התרחשות הנזק שנגרם. לאור מבחן הציפיות שנקבע בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1), 72 ובע"א 145/80, שם, ובהיות המדרכה מקום המיועד למעבר הולכי רגל ולאור אופיו של המפגע מדובר, איפוא, בסיכון בלתי סביר לנפילה שהיה על הנתבעת מס' 1 לצפות ובכך הפרה הנתבעת מס' 1 גם את חובת הזהירות הקונקרטית.