פסק-דין בתיק א 214648/02

בתביעה שבפני עותרת התובעת לחיוב הנתבע 2 בתשלום פיצויים מוסכמים אשר מקורם בהפרתו, הנטענת,של חוזה שכירות.

רקע עובדתי

1.         התובעת הינה בעלת זכויות הבעלות בדירה בת 4 חדרים, מטבח ושירותים וכן 3 מקומות חנייה ברחוב נחמני 22 תל-אביב (להלן: " הדירה" או " המושכר").

            הדירה מנוהלת עבור התובעת על ידי הון חברה להשקעות ונאמנות בע"מ (להלן: " הון").

            הנתבעים - חברת בנייה ומנהלה, שכרו יחדיו מהתובעת - כך על פי הטענה - את הדירה בשכירות בלתי מוגנת מכוח חוזה שכירות מיום 1/1/01 (להלן: " הסכם השכירות"), לתקופה של שנה אחת מיום 1/1/01 ועד ליום 31/12/01 (להלן: " תקופת השכירות") ובתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 5,400 ש"ח לחודש בצירוף מע"מ (להלן: " דמי השכירות").

            עם סיום תקופת השכירות לא מסרו הנתבעים את החזקה בדירה לידי התובעת והמשיכו לעשות בה שימוש. פניותיה של הון לנתבעים ודרישתה לפינוי הדירה ולתשלום חוב דמי השכירות לא נענו על ידי האחרונים. לפיכך, עתרה התובעת לבית המשפט ביום 19/11/02 בבקשה להורות על סילוק ידיהם של הנתבעים מן הדירה ולחיובם בתשלום הפיצויים המוסכמים על פי הסכם השכירות.

הליכים קודמים

2.         יצויין כי למעשה, שכרה הנתבעת 1 (להלן: " הנתבעת") את הדירה מן התובעת ברציפות החל משנת 1989, למעט תקופה קצרה בת 10 חודשים בשנת 1997. מני אז ועובר להגשת התביעה דנן, עשתה הנתבעת שימוש בדירה על פי חוזה שכירות אשר התחדש ונחתם בין הצדדים מדי תקופה.

            עוד יצויין, כי לתביעה שבכאן קדם בשנת 1998 הליך משפטי בין הצדדים, עקב אי תשלום דמי השכירות על ידי הנתבעת, במסגרתו עתרה התובעת לבית המשפט (בת.א. 127195/98) לפינוי הנתבעת מהמושכר (מוצג במ/3).

בהסכמת הצדדים, ולאחר שהוסדר על דרך הפשרה תשלום חוב דמי השכירות, ניתן פסק דין לפינוי הנתבעת (פסק דין כב' השופט גולדין מיום 12/1/00, נספח כ"ג לתצהיר התובעת ת/1) אשר אי ביצועו הותנה בחתימת חוזה שכירות לתקופה נוספת.

            הנתבעת לא פינתה הדירה שכן חוזה כאמור נחתם בין הצדדים, אשר עמד בתוקפו עד ליום 31/12/00, ערב כניסתו לתוקף של חוזה השכירות נשוא התביעה שבפני.

3.         ביום 3/9/02 הוגשה כנגד הנתבעת בקשת פירוק בתיק פש"ר 1852/02. צו פירוק ניתן על ידי כבוד השופטת אלשיך ביום 7/4/03, ובית המשפט מינה את כונס הנכסים הרשמי (להלן: " הכנ"ר") כמפרק זמני לנתבעת. מטלטלי הנתבעת פונו על ידי הכנ"ר מהדירה בחודש ינואר 2004.

            לבקשת התובעת ולנוכח הצהרת הנתבע 2 (להלן: " הנתבע") כי הוא עצמו איננו מחזיק במושכר אישית, ניתן על ידי בית המשפט (כב' השופט ד. מור ביום 9/7/03) פסק דין חלקי לסילוק ידי הנתבע אישית מהמושכר.

4.         נותרה אם כן להכרעה עתירת התובעת לסעד הכספי, היינו - חיוב הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם בגין אי פינוי המושכר במועד על פי הסכם השכירות, העולה, נכון ליום הגשת התביעה, לסך של 131,498 ש"ח בתוספת מע"מ.

            סכום התביעה חושב על ידי התובעת לאחר קיזוז סך 16,502 ש"ח, אשר שולם על ידי הנתבעת ביום 6/6/02 על חשבון דמי שכירות ראויים, כמו גם לאחר קיזוז הערבות הבנקאית בסך 38,218 ש"ח אשר חולטה על ידי התובעת בחודש דצמבר 2002.

5.         נוכח העובדה כי הנתבעת נמצאת בפירוק, נמחקה האחרונה מכתב התביעה לבקשת התובעת (ראה החלטה מיום 7/6/04, פרוטוקול עמ' 6).

            חרף ניסיונות חוזרים ונשנים מטעם בית המשפט להביא הצדדים לידי הסדר, אלה לא עלו יפה. ביום 22/5/06 נשמעו עדי התובעת, כמו גם הנתבע עצמו.

            אחר שהוגשו סיכומים בכתב על ידי הצדדים, הגיעה העת ליתן פסק דין בתביעה דנן.

המחלוקת וטענות הצדדים

6.         כעולה מסקירת העובדות וההליכים דלעיל, השאלה הרובצת לפתחי היא האם - אם לאו - קמה חבות אישית של הנתבע לתשלום הפיצוי המוסכם מכוח הסכם השכירות.

            לטענת התובעת, חב הנתבע כלפיה כאחד מיחידי השוכר מכוח הסכם השכירות.

מנגד טען הנתבע כי הוא אינו צד להסכם השכירות ובשל כך דין התביעה כנגדו להידחות.