פסק-דין בתיק א 211806/02

1.         בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 155,400 ש"ח. התובעת 1 ( להלן: "סבטלנה") הינה אימה של התובעת 2 ( להלן: "נדיז'דה"). התביעה הוגשה נגד הנתבע 1 ( להלן: "לבלוב") ונגד נתבע 2 ( להלן: "הנתבע"), עורך דין במקצועו, ומי שייצג את לבלוב בעיסקה שנקשרה בין נדיז'דה לבין לבלוב. לבלוב לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים. התובעות טענו בעבר כי עזב לצמיתות את הארץ ביום 11.11.2002 (ראה בקשתן למחיקת הבקשה לעיכוב יציאתו של לבלוב מישראל). ביום 12.7.2003 ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. הלכה למעשה התנהלה התביעה כולה אך ורק נגד  הנתבע.

טענותיהן של התובעות

2.         התובעות עלו ארצה מחבר העמים בשנת 1995. הן טוענות כי בחודש ינואר 1997 פרסם לבלוב מודעות בעיתונים ובהן הציע למכירה דירות בבנין מגדל העיר ברח' בן יהודה 34 בירושלים. הדירות היו בבעלות בניני מידות בע"מ, וזכויות החכירה בהן היו של החברה הישראלית הבינלאומית להשקעות התחיה בע"מ ( להלן: "חברת התחיה"), אשר היתה נתונה בכינוס נכסים. התובעות יצרו קשר עם לבלוב וביקשו לרכוש דירות בבנין. במהלך המשא ומתן שנוהל בין הצדדים ביום 13.1.1997, במשרדו של הנתבע, הודיע הנתבע, שייצג את לבלוב, כי לבלוב הוסמך על ידי כונס הנכסים שמונה לבנין, לנהל מו"מ בשמו ולמכור דירות. הוא אף הקריא לתובעות מסמך מסויים ממנו עלה כי לבלוב מונה מטעם כונס הנכסים למכור את הדירות, אך לא מסר להן עותק ממסמך זה. בנוסף הוא הקריא להן את זכרון הדברים, אך הנתבעות לא הבינו את תוכנו משום שלא שלטו בשפה העברית. הן הבינו לתומן כי מדובר בהסכם לרכישת דירות ועליהן לשלם מקדמה בסך 20,000 דולר עם החתימה על ההסכם. בהסתמך על מצג זה חתמו לבלוב ונדיז'דה, על זכרון דברים שניסח הנתבע, לפיו רכשה נדיז'דה זכויות לארבע דירות בבנין.

3.         לאחר החתימה, הנחה הנתבע את סבטלנה, שמימנה את העיסקה עבור בתה נדיז'דה, לשלם ללבלוב סך כולל של 31,000 דולר במועדים כדלקמן:

ביום 22.10.1996 שולם סך של 3,200 ש"ח, שווה ערך ל- 1,000 דולר (נעיר כבר עתה, כי טענת התובעות לגבי אחריותו של הנתבע לביצוע תשלום זה בלתי אפשרית על פניה, שכן הפגישה הראשונה עמו היתה רק ביום 13.1.1997); ביום 13.1.1997 שולם סך של 32,620 ש"ח, שווה ערך ל- 10,000 דולר. סכום זה שולם ללבלוב במשרדו של הנתבע, כאשר הנתבע עצמו מצלם עבור סבטלנה את השיק שמסרה ללבלוב; בו ביום שולם סך נוסף של 32,620 ש"ח, שווה ערך ל- 10,000 דולר. סכום זה שולם לידיו הנאמנות של הנתבע והועבר ללבלוב ביום 20.11.1997, במשרדו של הנתבע, על פי הוראה בכתב של נדיז'דה (לאחר שמיעת הראיות, ותוך שינוי חזית, טענו התובעות לראשונה כי הלכה למעשה כספי הפקדון נותרו בידיו של הנתבע, בתור שכר טרחה ששילם לו לבלוב); ביום 19.9.1997 שולם סך של 35,000 ש"ח, שווה ערך ל- 10,000 דולר.

4.         לאחר החתימה התקשרה סבטלנה מעת לעת לנתבע כדי לברר כיצד מתקדמת העיסקה, והנתבע הבטיח לה שהעיסקה מתקדמת היטב ובקרוב היא תקבל את הדירות. הנתבע אף הסביר לה כי בעיכוב אשם כונס הנכסים עו"ד פרידמן. תקופת ההמתנה התארכה, אך לבסוף הודיע הנתבע כי העיסקה הגיעה לקו הסיום ולא נותר לנדיז'דה אלא לחתום על הסכם הרכישה. ביום 19.9.1997 שילמה סבטלנה ללבלוב את התשלום האחרון בסך 10,000 דולר, וזאת רק לאחר  שביקשה את אישורו של הנתבע, וזה אמר לה כי יש לבצע את התשלום. בד בבד עם ביצוע תשלום זה החתים לבלוב את נדיז'דה על מסמך אותו הציג כהסכם בו חברת התחייה מתחייבת למכור לנדיז'דה את הדירות. לאחר מכן מסר לבלוב לסבטלנה כי העיסקה מתעכבת באשמת כונס הנכסים. לקראת יום 20.11.1997 הודיע  לבלוב לסבטלנה כי העסק "כבר כמעט גמור" אך יש צורך בפגישה נוספת במשרדו של הנתבע. ביום 20.11.1997 התקיימה הפגישה כאמור. הנתבע הודיע במהלך הפגישה כי יש למסור ללבלוב את הפקדון בסך 10,000 דולר כדי שניתן יהיה לסגור את העיסקה, ולנוכח זאת חתמה נדיז'דה על הוראה להעביר את הפקדון ללבלוב. לאחר שנודע לסבטלנה כי לבלוב נעצר בגין עבירות מס, היא פנתה לנתבע אך זה הרגיע אותה ואמר לה כי לא כדאי לה לתבוע את לבלוב. בדיעבד התברר לתובעות כי כונס הנכסים, עו"ד דן פרידמן, מעולם לא הסמיך את לבלוב למכור זכויות בבנין.

התובעות טוענות כי הנתבע חייב לפצותן בגין הנזק שנגרם להן מחמת ההטעייה שהטעה אותן, בסך כולל של 31,000 דולר. בנוסף, הנתבע התרשל בכך שהעביר לידי לבלוב סך של 10,000 דולר, שהופקד בידיו הנאמנות ביום 13.1.1997, על מנת שיועבר לחברת התחייה אך ורק אם העיסקה תצא אל הפועל. בנוסף התרשל הנתבע  בכך שאישר בפניהן כי לבלוב מוסמך למכור דירות מטעם כונס הנכסים, דבר שלא היה נכון.

טענות הנתבע

5.         הנתבע טוען כי הכיר את לבלוב כאדם העוסק בייזום ובתיווך במקרקעין. בשנת 1996 סיפר לו לבלוב על כוונתו לארגן קונים שירכשו דירות בבנין מגדל העיר מקדם המפרקים הזמניים של חברת התחייה. בעקבות כך נערכה פגישה עם קדם המפרק, שלא התנגד לכך שלבלוב יציג בפניו רוכשים פוטנצייאליים לדירות. בחודש ינואר 1997 סיפר לבלוב לנתבע כי מצא מתעניינת ברכישת ארבע יחידות בבנין, היא נדיז'דה, וביקש כי הנתבע יכין זכרון דברים שיהוה הסכם תיווך בין לבלוב לנדיז'דה. הנתבע עשה כן. ביום 13.1.1997 הופיעו במשרדו התובעות יחד עם אנטולי צימבל, שלימים נודע לו כי הוא גרושה של סבטלנה ואביה של נדיז'דה. במהלך הפגישה הוצג זכרון הדברים בפני התובעות והוסבר להן תוכנו. למרות שהנתבע לא ייצג את התובעות במסגרת העיסקה, הוא ניסח את זכרון הדברים באופן הוגן, תוך הצגת המצב המשפטי של הדירות כהווייתו ותוך שמירת זכויותיה של נדיז'דה, באופן שלא תשלם כספים כלשהם אלא לאחר שהעיסקה עם חברת התחייה אכן תצא לפועל. הנתבע מכחיש כי הציג מסמך כלשהו בפני התובעות זולת זכרון הדברים. לאחר החתימה על זכרון הדברים מסרה נדיז'דה לנתבע סך של 10,000 דולר, על מנת שיוחזק על ידו בנאמנות עד לחתימת הסכם רכישה עם חברת התחייה.  נקבע כי במידה ולא ייחתם הסכם כאמור עד ליום 30.6.1997, יוחזר הפקדון על פרותיו לידי נדיז'דה. לנתבע לא היתה כל ידיעה על כספים ששולמו שלא לפי זכרון הדברים ובניגוד לו, לידיו של לבלוב. לאחר שלא נחתם בסופו של דבר הסכם בין נדיז'דה לחברת התחיה, ביקש הנתבע להחזיר את הפקדון לידי נדיז'דה. לשם כך הוא זימן אותה למשרדו ביום 20.11.1997.  או אז הודיעה לו נדיז'דה, בנוכחות סבטלנה ולבלוב, כי היא מבקשת להעביר את הפקדון לידי לבלוב, ואף הורתה לו בכתב לעשות כן. הנתבע נהג בהתאם להוראה זו והעביר את הפקדון לידי לבלוב. בכך הסתיים תפקידו בעיסקה.

דיון

6.         הנתבע מעלה טענה מקדמית, ולפיה אין כל יריבות בינו לבין סבטלנה, משום שמי שחתמה על זכרון הדברים היתה נדיז'דה. אינני מקבל טענה זו. עילת התביעה מבוססת על תשלומים ששילמה סבטלנה, על יסוד מצגי שווא כביכול שהציג בפניה הנתבע, ועל כן קיימת יריבות נזיקית בין סבטלנה לבין הנתבע, גם אם סבטלנה לא היתה צד לזכרון הדברים.

האם הנתבע חב חובת זהירות כלפי התובעות?

7.         אין מחלוקת כי הנתבע לא ייצג במשא ומתן את התובעות, אלא את לבלוב לבדו (ראה גם הודאת ב"כ התובעות בס' 4-5 לסיכומי תשובתו). דבר זה עולה בברור הן מגוף זכרון הדברים (בס' 4(א) נאמר כי הפקדון יופקד בידי הנתבע, בא כוחו של לבלוב), והן מתצהירה של סבטלנה (ראה ס' 10 לתצהיר, שם טוענת סבטלנה כי הנתבע אמר לה שהוא מייצג את לבלוב). אין חולק כי הנתבע לא דרש ולא קיבל מהתובעות שכר טרחה כלשהו (ראה הודאת סבטלנה בע' 22 פרוטוקול). אין גם חולק כי התובעות ביקרו במשרדו של הנתבע פעמיים בלבד: ביום 13.1.1997, עת נחתם זכרון הדברים, וביום 20.11.1997, עת הורו לנתבע להעביר את כספי הפקדון לידיו של לבלוב (הגם שבין שתי הפגישות, סבטלנה נהגה להתקשר טלפונית לנתבע מפעם לפעם כדי להתענין לגבי התקדמות העיסקה). עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הנתבע באופן עקרוני מחובת זהירות כלפי התובעות, שכן נפסק לא אחת כי בנסיבות מסויימות מוטלת על עו"ד חובת זהירות גם כלפי צד שלישי:

"בשולי הדברים אעיר, כי אפילו נניח שהמשיבים לא היו לקוחותיו של המערער, עדיין בנסיבות העניין נוצרה מערכת יחסים המקימה חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית של המערער כלפיהם. כידוע, תתכן חבות ברשלנות של עורך-דין גם כלפי מי שאינו לקוחו ... השאלה מה מידת החבות ומתי היא מתגבשת תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה. "

ע"א 2625/02 סילביו נחום - עו"ד נ' רחל דורנבאום ואח' . פ"ד נח(3), 385 ,עמ' 425-426.

חובה זו קיימת בעיקר כאשר הצד שכנגד אינו מיוצג:

"יתירה מזו, אם לא נחשבה כהן ללקוחתו של עורך הדין, נמצאה היא במצב בו עורך הדין אליו פנתה, מייצג לקוח פלוני והיא - כהן - איננה מיוצגת כלל. בנסיבות כאלה נדרשות מעורך הדין מיומנות וזהירות רבות יותר בהצגת הענין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו ..."

ע"א 1227/91 יצחק יחיאל, עו"ד נ' אורה כהן ואח'   פ"ד מח(3), 207 ,עמ' 215-216.

במקרה דנן, כאשר מדובר בעולות חדשות מבילורוסיה, שעלו ארצה שנתיים קודם לכן (בשנת 1995) ולא היו מיוצגות על ידי עורך דין, סבורני כי אכן היתה קיימת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפיהן.

זאת ועוד, הנתבע חב חובת זהירות ונאמנות כלפי התובעות בכל הנוגע לכספי הפקדון שהוחזקו בנאמנות על ידו, וזאת מכח הוראות חוק הנאמנות, תשל"ט- 1979.

8.         האם הנתבע הפר את חובת הזהירות החלה עליו כלפי התובעות? האם ניתן לקבוע כי הנתבע התרשל במגעיו עם התובעות? לענין זה יש להתייחס לשלושה פרקי זמן שונים: תחילה יש לבחון את המפגש הראשון שהתקיים ביום 13.1.1997 וזכרון הדברים שניסח הנתבע עבור לבלוב ואשר היה הבסיס להתקשרות בין לבלוב לנדיז'דה; לאחר מכן יש לבחון את מעשיו של הנתבע בתקופה שבין החתימה על זכרון הדברים ועד למפגש השני עם התובעות ולבסוף יש לבחון את שהתרחש באותו מפגש שני ביום 20.11.1997.

המפגש ביום 13.1.1997 וזכרון הדברים

9.         עיינתי בזכרון הדברים שנחתם ביום 13.1.1997 ולא מצאתי בו כל פגיעה בזכויותיה של נדיז'דה או באינטרסים שלה.