פסק-דין בתיק א 20914/04

מבוא:

נוכח הודעתו של ב"כ התובעים באולם בית המשפט צומצם הסעד המקורי שנתבקש בכתב התביעה ואין הוא עומד עוד אלא על דרישה לפיצוי מוסכם בסך של 14,400$ ולסעד הצהרתי, בעניין זכאותם של התובעים לפיצוי מוסכם מתמשך.

הרקע להגשת התביעה, הינו בהסכם שנחתם ביום 26.12.00 (להלן:"ההסכם") בין התובעים מחד (להלן:"טקיזדה") לבין הנתבעות 1- 3 (להלן:"הנתבעות") ולפיו, אמורים היו טקיזדה להתפנות משתי חנויות בהן החזיקו כשוכרים מוגנים ברח' נחלת בנימין בת"א לחנות חלופית חדשה (להלן:"חנות 6") בתוך פרק זמן של כ- 3 וחצי שנים. על פי אותו הסכם, היו אמורים טקיזדה לקבל בשלב הביניים, שעד להקמת והשלמת חנות 6, שתי חנויות חלופיות בסמוך וזאת בתוך פרק זמן של 60 יום (להלן: "החנויות החלופיות").

תמצית טענות הצדדים:

טקיזדה טוענים, כי הנתבעות שהן בעלות הזכויות במקרקעין בהם החזיקו הראשונים, הפרו את ההסכם במובן זה שאיחרו במסירת אחת מבין שתי החנויות החלופיות לתקופה של 72 יום, וכן אחרו במסירת חנות 6 כהפרה שהיתה צפויה עוד בעת הגשת התביעה ומתרחשת מאז 24.2.01 ועד היום.

הפרה זו, לפי ס' 7 הסכם מקנה לטקיזדה את הזכות לפיצוי מוסכם בסכום של 200$ ליום. לפי זה, לטקיזדה זכאות לסכום של 14,400$ בגין 72 ימי האיחור וסכום יומי מתמשך של 200$ מיום 24.2.01 ואילך ועד למסירת חנות 6 בפועל.

כלפי הנתבעת 4 (להלן: "שפיזר") טוענים טקיזדה, כי זו חבה חבות אישית לקיום התחייבויות הנתבעות בהיותה הבעלים ו/או בעלת המניות העיקרית ו/או המנהלת ו/או הדירקטורית שהציגה ועודנה מציגה מצגים בשמן של הנתבעות. לפי טענת טקיזדה ניהלה שפיזר מו"מ בשם הנתבעות והתחייבה בשמן בהסכם ביודעה כי אלה לא תעמודנה בו.

ב"כ הנתבעות טוען, כי לפי חומר הראיות נוצר האיחור במסירה בשל דרישותיהם של טקיזדה, שנענו ברוחב לב מעבר למתחייב בהסכם וגזלו זמן נוסף אותו אין לזקוף לחובת מי מהנתבעות. לנתבעות טענה נוספת בעניין זה של צידקת האיחור במסירה ולפיה, נוצר האיחור בשל גורמים שלא היו בשליטתן והם בבחינת "כוח עליון".

מעבר לכך, מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי סכום הפיצוי המוסכם שנקבע הינו בבחינת "קנס" וראוי שבית המשפט יתערב ויפחית סכום זה. ביחס לשפיזר נטען, כי לא הוכחו העובדות הנדרשות לצורך חיובה באחריות אישית.

אתייחס למחלוקות המצומצמות שנותרו על הפרק על פי סדרן.

דיון:

איחור במסירת החנות החלופית:

הגם שהאיחור במסירת החנות החלופית אינו מוכחש ע"י הנתבעות, טוענות אלה להתנהלותם של טקיזדה כגורם לאיחור. טענה זו נתמכת בנספח י"ז לעדותו של טקיזדה שהיא פניית מנהל הפרוייקט לשפיזר. אלא שלפי מוצג זה, התבטאו העיכובים מצד טקיזדה לכל היותר בשבועיים ימים. בעניין זה, אני מקבלת את טענת הנתבעות וקובעת, כי האיחור הינו בן 58 יום בלבד.

מעבר לכך, לא קיימת לנתבעות כל הגנה לתקופת האיחור המצומצמת יותר שנקבעה לעיל, אלא במסגרת דיון בשאלת תוקפו של הפיצוי המוסכם.

לנתבעות כאמור, טענה בדבר היווצרותו של "כוח עליון". גירסתן בהקשר זה הינה כי מסירת חנות 6 מתעכבת כיוון שהיתר הבנייה למבנה בו מצויה חנות 6 תלוי בהשלמת היתר הבנייה של בניין נוסף לשימור. ביחס לאותו בניין נתקלו הנתבעות בקושי בהשלמת היתר הבניה כיוון שהתברר שפרטיו התואמים את כללי השימור מנוגדים לתקנות החלות כיום על מיפרטי הבניה ועד לפתרונה של אי- התאמה זו לא ניתן להשלים את מסירתה של חנות 6.

תיאור דברים זה הינו תיאור עובדתי הנזכר בעדותה של שפיזר ואולם, להוכחתו נדרשת מערכת עובדות מבוססת יותר, שלא הונחה בפני. תשתית זו הנחוצה ונעדרת צריכה הייתה להציג את הראיות הטובות ביותר שהיה בהן כדי לחשוף את טיבו ומהותו של המישגה התכנוני שנתגלה כביכול ואולם, כאמור זאת לא נעשה.

מעבר לכך סבורני, כי גם לו היו מוכחות עובדות אלה לא היה בהן כדי לשמש בסיס  לקביעה בדבר קיומו של סיכול וזאת, בהתחשב בהלכה המשפטית הנוהגת. העקרונות והשיקולים העוסקים בהוכחת זכאות לפטור מקיום הוראות חוזה מחמת סיכול מחייבים קיומן של נסיבות שלא ניתן היה לחזותן או לצפותן, לענין זה ראה סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, ע"א 291/82 פישברג נ' דים וכן, ע"א 736/82 כפר חסידים נ' אברהם. ראיות הנתבעות כפי שהובאו בעדותה של שפיזר אינם יוצרים את הבסיס להגדרתם של מחדלי התכנון והבנייה כ"כוח עליון". נהפוך הוא, על פני הדברים מדובר באירועים שניתן היה במובהק לתכננם מראש טוב יותר ולמנוע את התרחשות התקלות.

ואם לא די בכל אלה, עולה מתוך דברי ב"כ הנתבעות, כי המחדל המתואר הינו מחדלה של עיריית ת"א ומכאן, כי במישור היחסים שבין הנתבעות לבין טקיזדה אין להתרחשות זו של אירועים, לו היתה מוכחת, כל משמעות. כמובן שלנתבעות פתוחה הדרך, בכפוף לייעוץ משפטי, לנקיטת הליכים כנגד כל מי שהאחריות להכשלת מתן היתרי הבנייה מוטלת לפיתחו.

בכל היבט שבו נבחן את הדברים, המסקנה היא, כי אין בעובדות המתוארות כדי לשמש בסיס לקביעה בדבר  קיומו של סיכול.