פסק-דין בתיק א 2088/98

1.         התובעים הם בעליה של חברת פרסום בשם "גיתם".

ביום 20.7.83 רכשו התובעים נכס שנועד לשמש למשרדים לחברה (להלן: " המשרד"). המשרד נרכש מחברת מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ (חברה בבעלות א.ב.ג. אדריכלים בע"מ ור. וקסלמן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ). החברות האלה יכונו יחד להלן: " החברות הקבלניות".

2.         החברות הקבלניות לא מסרו לתובעים את המשרד במועד החוזי המוסכם. כחצי שנה לאחר המועד החוזי, העבירו החברות הקבלניות את התחייבויותיהן וזכויותיהן על פי החוזה עם גיתם, לחברת רסקו ולחברה נוספת (ההסכם בין החברות הקבלניות לבין חברת רסקו והחברה הנוספת, יכונה להלן: " הסכם רסקו").

התובעים חתמו ביום 19.9.84 על הסכם עם חברת רסקו (להלן: " הסכם רסקו גיתם"), מכוחו התחייבה חברת רסקו להשלים את המשרד תוך 9 חודשים ממועד החתימה על ההסכם עימה.

3.         בין התובעים לבין החברות הקבלניות התנהל הליך בוררות בפני הנתבע (שיכונה להלן גם " הבורר"). הבוררות נועדה מלכתחילה כדי לברר את טענות התובעים כלפי החברות הקבלניות, בקשר עם נזקים שנגרמו להם לאור האיחור במסירת המשרד.

דיוני הבוררות הסתיימו במהלך שנת 1985.

רק ביום 23.4.91, ניתן פסק הבורר, שחייב את התובעים לשלם לחברות הקבלניות סך של 330,000 ש"ח.

התובעים עתרו לבית המשפט המחוזי (ה"פ 919/91, להלן: " ההליך הראשון"),

ובקשו לבטל את פסק הבורר, בשני נימוקים עיקריים - כי הבורר חרג מסמכותו,

וכי פסק הבורר ניתן באיחור ניכר.

במסגרת הדיון בהליך הראשון, החזיר בית המשפט המחוזי את הפסק לבורר, על מנת שהבורר יתייחס לטענות התובעים בדבר האיחור במתן הפסק, ובקשר עם החריגה מסמכות.

ביום 1.11.94, הגיש הבורר לבית המשפט פסק משלים (להלן: " הפסק המשלים"), במסגרתו הגיב לטענות התובעים. כך, הבורר הבהיר כי סמכויותיו הורחבו בהסכמת הצדדים במהלך הבוררות, וכי העיכוב במתן הפסק נבע מרצונו של הבורר להמתין להשלמתו הסופית של הפרויקט בו מצוי המשרד, ולפתרון הסכסוכים בין בעלי החברות הקבלניות לבין עצמם.

4.         בית המשפט המחוזי בהליך הראשון קבע ביום 28.3.95, כי יש לבטל את פסק הבורר. 

החברות הקבלניות ערערו על פסק הדין, ובית המשפט העליון השיב את פסק הבורר על כנו ואישר אותו. בקשת התובעים לקיום דיון נוסף - נדחתה.

5.         התביעה הנוכחית הוגשה על ידי התובעים כנגד הבורר. לטענתם, הבורר הפר את אמונם, דבר המקנה להם עילת תביעה כנגדו מכוח ס' 30 לחוק הבוררות.

הסעיף קובע:

" בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה".

לאחר הגשת התובענה הנוכחית, הגיש הבורר בקשה לסילוקה על הסף, מטעמים של העדר עילה, השתק פלוגתא והתיישנות. הרשמת, כב' השופטת צ'רניאק דחתה את הבקשה. ערעור שהגיש הבורר לבית המשפט המחוזי, נדחה על ידי כב' השופטת גרסטל. הבורר הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 6830/00), שנדחתה אף היא על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה.

כב' השופטת פרוקצ'יה קבעה בפסק דינה, כי אין זהות עילות בין ההליך של בקשה לביטול פסק בורר, לבין ההליך של תביעה כנגד הבורר מכוח ס' 30 לחוק הבוררות, שכן אלה הליכים שונים במהותם. היא קבעה: