פסק-דין בתיק א 20849/97

נתוני רקע

1.         התובע הוא מרצה וחוקר במקצועו בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. הוא נפגע בשתי תאונות דרכים, הראשונה ב- 24.7.97 והשנייה ב- 21.8.00. אין חולקין כי הנתבעות נושאות באחריות מוחלטת לגרם התאונות ותוצאותיהן בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

2.         סיפור חייו של התובע מופלא ומרתק. עוד מילדותו לקה התובע בחירשות ובמרוצת השנים נוספו לו נכויות נוספות. עובר לתאונה הראשונה, איפוא, לקה התובע בנכות משולבת צמיתה בשיעור של 70.84%. זו פועל יוצא של חירשות מוחלטת באוזן ימין וליקוי שמיעה באוזן שמאל (50%), ליקוי ראיה בעין ימין (20%), הגבלה קלה בתנועות הצוואר (10%), הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני (10%) וכאבי ראש כרוניים (10%).

            וחרף כל אלו הצליח התובע לפתח קריירה אקדמית מרשימה וזכה בתואר דוקטור. את התואר השני הוא אף סיים בהצטיינות. תחום התמחותו של התובע הוא בהיסטוריה צבאית. הוא פרסם מספר מאמרים ובעיקר ספר שהנחיל לו יוקרה רבה. אלו גרמו לכך שהוא נקלט בעבודה כמרצה באוניברסיטת חיפה. דומה שהוא נחל הצלחה בעבודתו זו, אף היה אהוד על הסטודנטים שלו. אכן, מגבלתו העיקרית של התובע נעוצה בליקויי השמיעה החמורים שלו. לנוכח זאת  הוא מרצה רק בכיתות עם מספר תלמידים מוגבל. הוא נעזר במכשיר שמיעה. הוא מקפיד להתבונן בשפתיו של הדובר עמו. ברבות השנים הוא פיתח מיומנויות  המכשירות אותו לתפקד, הן כמרצה והן כחוקר, ולו במגבלותיו.

3.         כאמור התובע נחבל בשתי תאונות דרכים. כתוצאה מכך מונו שלושה מומחים רפואיים על ידי בית המשפט. לראשונה, ובעקבות התאונה הראשונה, מונה פרופ' רכס כמומחה בתחום הנוירולוגי והוא פסק כי בעקבות התאונה לא נותרה לתובע כל נכות. בהמשך, ובעקבות התאונה השנייה, מונו פרופ' משה רופמן וד"ר יואב טלמון כמומחים רפואיים. פרופ' משה רופמן פסק כי התובע לוקה בנכות אורטופדית המחמירה מצב קיים, בכדי 10%, שמחציתה מיוחסת לכל אחת מהתאונות. ד"ר טלמון, בתחום רפואת אף אוזן וגרון, פסק לתובע בגין החמרת תופעת הטנטון באוזנו נכות בשיעור 5%, עקב חלקה של התאונה השנייה בהחמרת הטנטון שממנו סבל עובר לתאונה.

4.         נסיונותיי לסיים התיק בדרך מוסכמת לא עלו יפה. נשמעו איפוא עדויות בתיק. במרכזן עמדה עדותו של התובע. מטעם התובע העידו אף עמיתיו לאקדמיה וסטודנטים לשעבר שלו. מטעם הנתבעת הונחו בפניי מספר תצהירים של חוקרים פרטיים, אף הוצגו בפניי קלטות וידאו שהסריטו בסתר את התובע, שעה שהוא מרצה בפני תלמידיו, ובגדר פעילויות יומיומיות אחרות שלו. הונח בפניי אף תמליל שיחה של חוקר פרטי שהתחזה בפני התובע כמי שמציע לו לעבוד במכללה כלשהי באזור המרכז.

5.         במוקד המחלוקת, איפוא, יעמדו בחינת כושרו התפקודי של התובע, בעקבות התאונות האמורות, ובנתון לנכותו החמורה ממילא. התובע, כפי שיפורט בהמשך, טוען כי התאונות האמורות מבחינתו היו בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". ממילא אומדן פיצוייו מופלג ביותר, במנותק מהנכויות הקונקרטיות שנפסקו לו בעקבות התאונות האמורות. הנתבעות, כפי שיפורט בהמשך, טוענות כי לתאונות האמורות היה משקל זניח עד אפסי. הנכויות הקונקרטיות שנפסקו לתובע בעקבות התאונות, בהיותן קלות, אינן מזכות את התובע בכל פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות.

6.         באלו, כאמור, אמקד את עיקר מעייניי. טרם שאעשה כן ראוי להידרש לבחינת נכויותיו של התובע, כעולה מחוות הדעת של המומחים הרפואיים שמונו.

נכויותיו של התובע בעקבות התאונות

7.         שני ב"כ הצדדים, כל אחד לשיטתו ולטעמו, אינו שבע רצון מקביעותיהם של המומחים הרפואיים. עמדתי שונה. בדעתי לאמץ את חוות הדעת של כל המומחים הרפואיים שבפניי, ללא תוספת או גריעה.

8.         התובע בא חשבון עם פרופ' רכס, אף תוקף את התנהלותו. ברי שהדברים חסרי שחר, משעה שהתובע לא הציב לפרופ' רכס שאלות הבהרה, לא דרש את חקירתו, אף לא דרש את החלפתו במומחה אחר. התובע טוען כי עשה כן משום שבעקבות התאונה השנייה נפסקו לו נכויות שנפסקו. אין בדעתי להידרש לטיעון, לכאורה דחוק זה. נהיר לי, כחוות דעתו של פרופ' רכס, כי לתובע לא נותרה נכות נוירולוגית בעקבות התאונה.

9.         פרופ' רופמן נחקר על חוות דעתו, לדרישת ב"כ הנתבעות. לאחר מכן הוא אף מסר תשובות לשאלות הבהרה, וזאת לנוכח פסק דינה של כב' השופטת בר-זיו (בתיק בר"ע 1638/07) שהפך על פניה החלטתי שלא להתיר לעשות כן. בגדר חוות דעתו סיכם פרופ' רופמן כי בעקבות התאונות בעמוד השדרה הצווארי "נותרה הגבלת תנועות בינונית שמלווה בכיווץ שרירים פאראורטברלי אך ללא קיפוח עצבי. במקרה הנדון מצאתי כי ההגבלה קיימת גם בהיסח הדעת. עם זאת יש בשל כאבים וכיווץ שרירים בעורף והתאונה רק החמירה מצב פתולוגי ישן". לנוכח כל אלו ראה פרופ' רופמן, בגין החמרת מצב קיים, לפסוק לתובע נכות בשיעור של 10%.

            הנתבעות חולקות על מסקנתו של פרופ' רופמן, בעיקר לעניין אומדנו של "המצב הישן". לשיטתן "המצב הישן" של התובע היה חמור פי כמה. לנוכח כל אלו מידת ההחמרה, ככל שהייתה קיימת בכלל, ראוי לה שתהיה נמוכה יותר. 

10.        פרופ' רופמן, איפוא, נתבקש לבחון שיקוליו מחדש, לנוכח תיעוד רפואי שהונח בפניו לעניין חומרת מצבו של התובע, עובר לתאונה הראשונה. בגדר תשובות לשאלות הבהרה, לאחר עיון ודיון, לא ראה לשנות מקביעתו הראשונית, אם באשר לאומדנו של המצב הישן, אם באשר לעוצמת ההחמרה בעקבות התאונות האמורות. לא נמצא לי כל טעם טוב שלא לאמץ את מכלול שיקוליו.

11.        ד"ר טלמון ניתח כי בעברו של התובע הוא סבל מהתקפי רעשים וטנטון. וכך, זמן קצר לפני התאונה, רשם רופאו של התובע כי קיימת "החמרה בטנטון משמאל בשלושת החודשים האחרונים". ד"ר טלמון, איפוא, ראה להתחבט. הוא רשם כי "לפי קו מחשבה אחד יהיה זה הגיוני להניח כי הופעת טנטון קבוע אצל מר בן משה היא צפויה גם ללא התאונה לנוכח מצבם הקשה של תאי התחושה באוזן הפנימית. לפי קו מחשבה זה התגברות הטנטון דווקא לאחר התאונה איננה אלא מהלך טבעי אשר הוחש על ידי התאונה עצמה. מנגנון אשר נהוג לכנותו ... 'מנגנון הדק': גירוי אשר גורם ל'שחרור' אירוע שעמד בפתח. קו מחשבה אחר והגיוני לא פחות אומר שהתאונה אכן קרתה ובעקבותיה הנפגע סובל. לא ניתן לדעת מה היה מהלך הדברים בלעדיה". משכל אלה עמדו לנגד עיניו סבור היה ד"ר טלמון כי לתובע קיימת נכות כדי 10%, שמתוכה הוא משייך לתאונה השנייה את מחציתה בכדי 5%.

            ב"כ התובע חולק על המסקנה האמורה של ד"ר טלמון וסבור כי הוא נתפס לכלל טעות. אכן, לשיטתו, מידת הטנטון ממנה סבל התובע, עובר לתאונה השנייה, הייתה במידה כזו שאינה מזכה בכל אחוזי נכות. משאלו הם פני הדברים, ומשעה שרק בעקבות התאונה עבר התובע את הסף המזכה אותו בנכות, אמור היה התובע לזכות במלוא אחוזי הנכות בגין האירוע האמור. ד"ר טלמון, איפוא, חזר ונתבקש בגדר תשובות לשאלות הבהרה לבחון שיקוליו והוא לא ראה לשנות ממסקנותיו. אכן, זו אף גישתי-שלי. ביסוד עמדתו של ד"ר טלמון הייתה הדילמה שמא יש לשלול מהתובע כל פסיקת נכות, שהרי אירע "מהלך טבעי אשר הוחש על ידי התאונה", באופן שאינו מזכה בכל פסיקת נכות, לבין האפשרות שמבחן התוצאה גוזר לזכות את התובע במלוא הנכות בשיעור 10%. משעה שבאורח רפואי ראה המומחה לשקלל השניים כפי ששיקלל, לא נמצא לי טעם טוב שלא לאמץ את שיקוליו.

12.        הנה-כי-כן, בעקבות התאונה הראשונה קיבל התובע נכות אורטופדית נוספת בשיעור 5% (מחצית מהחמרה בשיעור של 10%). בעקבות התאונה השנייה קיבל התובע נכות אורטופדית נוספת בשיעור 5% (המחצית הנותרת להחמרה בשיעור של 10%), וכן נכות בגין החמרת טנטון בשיעור של 5%. הנכות הצמיתה המשולבת, איפוא, עולה כדי 14.5%. ואולם, לטעמי, טעות היא לבחון כך את המשמעות המספרית-רפואית של הנכויות האמורות, שהרי הן משתלבות בנכות הרפואית המשולבת הצמיתה של התובע, ממילא. בהתאם למיטב חישוביי, איפוא, בעקבות התאונות נכותו המשולבת הצמיתה העדכנית של התובע עולה כדי 75.0682%. משמע, מידת ההחמרה המיוחסת לתאונות מול הנכות הקודמת כדי 70.84%, עולה כדי 4.2282% בלבד. לשון אחר: "תרומת" הנכויות שהוסבו בגין התאונות האמורות, ממכלול נכותו הכוללת של התובע, עולה כדי 5.63% לערך.

13.        משאלו הם פני הדברים ראוי להידרש עתה לעיקר המחלוקת הניטשת בין בעלי הדין, לעניין המשמעות התפקודית של הקביעה הרפואית האמורה, בעיקר לעניין אומדן הפסד כושר השתכרותו של התובע, הן לעבר והן לעתיד.

בחינת המשמעות התפקודית של נכויות התובע בעקבות התאונות